ניו זילנד – היום השני באוקלנד

במקור היו אמורים להיות לי שני ימים מלאים באוקלנד, אבל בגלל שהטיסה שלי התעכבה ב 24 שעות, היום השני שלי בעיר היה בעצם היום היחידי המלא שלי בעיר לפני הטיול.

את הבוקר התחלתי באיחור פשוט כי התעוררתי מאוחר אחרי שלא ישנתי באופן רציף בלילה, ואז התעכבתי עוד יותר כי במקום לאכול ארוחות בוקר ״בחוץ״ החלטתי לחפש סופרמרקט כדי לקנות קצת מצרכים. אבל למרות שהיתה לי מפה מטעם האכסניה – לא הצלחתי למצוא את הסופר שהיה אמור להיות קרוב מאוד אליה.

בסוף קניתי כמה מוצרים במין מכולת די יקרה שכן הצלחתי למצוא – ורק בדרך חזרה למלון מצאתי את הסופר שחיפשתי במקור שהכניסה אליו היתה מוסתרת קצת כי הוא היה במרתף של הבניין ולא בקומת הרחוב. אני חושבת שבסופו של דבר הוצאתי יותר כסף ממה שהייתי מוציאה על אכילה של ארוחת בוקר במסעדה, את רוב האוכל פשוט נישנשתי במהלך הטיול המאורגן (שבו כבר סופקו לנו רוב הארוחות), והיתרון היחידי של מציאת הסופר היה שבסוף הטיול כשחזרתי לארץ – היה לי מקום זול לקנות בו שוקולדים שמיוחדים לניו זילנד…

אחרי ארוחת בוקר קצרה והתארגנות – החלטתי לנצל את היום לבקר באי בשם ״וואיהיקי״ Waiheke. השם של האי מגיע מהשפה המאורית – ומשמעותו מים זורמים. האי הוא חלק מצבר של איים שנמצא במפרץ הראשי של העיר אוקלנד – וידוע בחופים היפים שלו ובעובדה שיש בו לא מעט יקבים שבהם ניתן לסייר. יש באי גם כמה מסלולי הליכה יפים, שכמה מהמטיילים ובעיקר המטיילות מהטול המאורגן שאליו הצטרפתי טיילו בהם אחרי הטיול עצמו.

ניתן להגיע לעיר במעבורת שאורך הנסיעה בה הוא בערך 40 דקות. המעבורת משמשת גם את תושבי האי עצמו לנסוע הלוך וחזור לאוקלנד, ובביקור שלי באי חודש אחר כך אחרי הטיול – שמתי לב שבדרך חזרה לאוקלנד תושבי האי קיבלו עדיפות בעליה למעבורת (לפחות בנסיעה מהאי לעיר) על פני התיירים. בשעות שבהן אני נסעתי זה לא היה ממש משמעותי כי המעבורת לא היתה עמוסה, אבל אני מניחה שבשעות העומס זה משנה יותר.

השייט כן יכול להרגיש מאוד גלי ולא יציב גם במזג אוויר נעים, אז מי שרגיש לזה – כדאי שיהיה מוכן לכך מראש.

ברמה העקרונית יש באי עצמו שירות אוטובוסים (כתחבורה ציבורית) לא רע – ויכול להיות שגם שירות של אוטובוס תיירים מהסוג שעושה סיבוב ועוצר בתחנות קבועות מראש, אבל בלשכת התיירות של האי הציעו לי להשתמש בתחבורה הציבורית הרשמית של האי כדי להגיע ממקום למקום, כשרוב הקוים נוסעים במסלול מעגלי, וכל קו מביא אותכם לחופים ויעדים אחרים באי. שווה לבדוק את כל האפשרויות, כתלות במה שאם מחפשים – אם אתם כמוני ורוצים רק לעצור בשתיים שלוש נקודות, כנראה שתחבורה ציבורית תתאים לכם יותר. אבל אם אתם מתכננים הרבה עצירות – יכול להיות שלשלם בכל פעם על אוטובוס יעלה יותר, אז שווה לבדוק אם יש אפשרויות לחופשי חודשי – או כמו שאמרתי, אוטובוס תיירים שעושה סיבוב באי בין נקודות שמישהו אחר בחר כ״נכונות״.

בתחילת היום ביקרתי בחוף בשם Onetangi beach. ירדה איתי בתחנה אישה סינית שלא ממש ידעה אנגלית, אבל בנייד היתה לה תוכנה שדרכה אפשר היה לתרגם דיבור בין סינית לאנגלית, והיא השתמשה בה כדי לתקשר עם הנהג של האוטובוס ואז איתי והסתדרנו כך לא רע כשטיילנו יחד על החוף, ואספנו צדפים.

אבל בשלב מסוים הגיעה לה שיחה מהבית ולמרות שכביכול המשכנו ללכת יחד עוד קצת, די מהר נפרדנו כי היא הפכה להיות מאוד עסוקה בשיחה הזו. בשלב מסוים ניסיתי למשוך את תשומת ליבה לזה שאני רוצה לעזוב את החוף ולחזור לכפר הקרוב כדי לאכול צהרים, והיא התעלמה ממני או לא ראתה אותי, ואני מקווה שהיא הסתדרה עם למצוא את תחנת האוטובוס חזרה בעצמה.

חזרתי באוטובס לכפר המקומי בשם Oneroa כדי לאכול צהרים ולראות חוף נוסף שאמור היה להיות ליד הכפר. ניסיתי בהתחלה למצוא את החוף, אבל לא הצלחתי לכן ויתרתי והלכתי לאכול צהרים במסעדת המבורגרים בשם Too Fat Buns– שם המסעדה הוא משחק מילים, כשהמילה buns יכולה להתייחס ללחמניה – או לישבנים.

בעיני ההמבורגר שאכלתי שם היה ההמבורגר הכי טעים שאכלתי בניו זילנד. משהו בהרכב הקציצה, התיבול שלה, והתיבול של הכריך כולו היה טעים מאוד, לפחות בעיני.

אם תסתכלו בתפריט של המסעדה, תראו שני דברים מעניינים: לצ׳יפס לא קוראים French Fries כמו שקוראים להם בארה״ב אלא Hot Chips. בנוסף, הקטשופ לא נקרא ״קטשופ״ אלא Tomato sauce, והוא מגיע בעלות נוספת. אלו מונחים שמאוד מקובלים בכל ניו זילנד, ולמרות שיש בה לא מעט תיירות – לא פעם המוכרים במסעדות, במיוחד הצעירים שבהם, לא בהכרח יכירו את המושגים האמריקניים של ״צ׳יפס״ או ״קטשופ״ שאנחנו רגילים אליהם.

אחרי הארוחה הלכתי להמתין לאוטובוס חזרה לנקודה ממנה חוזרות מעבורות לכיוון אוקלנד. אבל אז במקרה פגשתי מישהי שהיתה איתי על האוטובוס בבוקר והסבירה לי איך להגיע לחוף שליד הכפר שנקרא כמובן Onoera Beach – והיה לדעתה חוף מאוד יפה, לכן החלטתי לרדת אליו לסיבוב קטן.

משם כבר חזרתי למעבורת, ומשם לאוקלנד ולאכסניה שלי כדי לישון טוב בלילה הראשון של לפני הטיול. בשלב זה כבר הייתי שוב די עייפה – ואני חשובת שגם הפעם לא אכלתי ארוחת ערב ״רשמית״, למרות שייתכן שאכלתי מהאוכל שרכשתי בבוקר בסופר.

בלילה השני ישנתי כבר הרבה יותר טוב – מה שהיה חשוב לקראת הטיול עצמו שהתחיל בוקר לאחר מכן.

״יש פה מישהו מקומה איקס?״

ההודעה הזו הופיעה בווטסאפ של הדיירים בבניין שלנו לפני כמה ימים – ופרסמה אותה השכנה מהדירה לידי.

אחרי שהיא לא נענתה כמה שעות, היא פרסמה הודעה עם סימן שאלה, ושוב לא קיבלה תשובה.

או לפחות עד שכמה שעות אחר כך, הדייר ה״ליצן״ מהקומה העליונה החליט לענות לה בשאלה: ״מה רע בקומה העליונה?״. היא ענתה לו שאין בעיה, היא פשוט ״סקרנית״ אם ״הקומה מאוכלסת״. הוא ענה לה שהקומה העליונה מאוכלסת.

בשלב זה הסתיימה השיחה הזו בקבוצה.

זה הזכיר לי שלפני כמה חודשים, היא גילתה שאחת מהדירות בבניין פורסמה להשכרה – וגם אז היא פרסמה קישור למודעה הזו בקבוצת ווטסאפ של הבניין כדי לשאול על איזו דירה מדובר, והאם היא יכולה לשאול שאלות.

במקרה היה מדובר על הדירה שלדיירים שלה אני משכירה כבר כמה שנים את החניה שלי, כך שהייתי מודעת לזה שהיא עומדת להשכרה קצת מוקדמת כי הדיירים שגרו בה אז רצו לצאת מהחוזה מוקדם. במקרה הם סיפרו לי כי כשהם חיפשו דיירים הם רצו לדעת האם אפשר להציע להם את מקום החניה להשכרה נפרדת (כי הרי אני לא בעלת הדירה שלהם), ואני מניחה שעצם זה שהסכמתי לזה ואפילו השארתי את המחיר היחסית נמוך שאני דורשת אולי הקל עליהם באמת למצוא דייר חלופי.

אין לי מושג למה היה חשוב לה לדעת על הדירה ההיא בזמנו, או על מצב הדירות בקומה האחרת הזו הפעם.

אם הייתי צריכה לנחש, יכול להיות שהשכנים שלי מחפשים דירה אחרת פה באיזור הקרוב לעבור אליה – כזו שכנראה תאפשר להם להשאיר את הילדות שלהן באותן מסגרות.

או אולי הם מחפשים להשוות כמה שכירות משלמים פה בבניין כדי לקבל הנחה או להתמקח עם בעל הדירה שלהם על השכירות שלהם.

או אולי הם מחפשים חניה פנויה, וקיוו שאם יש דירה לא מושכרת הם יוכלו להשכיר לפחות את החניה שלה.

אבל כמו שכתבתי אתמול לגיסתי: לא ממש אכפת לי ככל עוד הצעד שלהם לא יגרום לי לבעיות.

איזה פירות וירקות אתם חייבים שיהיו לכם בבית?

זה הנושא של השרביט החם השבוע.

אני חיייבת להגיד שאצלי זה משהו שמשתנה, למרות שלרוב מן הסתם יש לי ירקות ופירות בבית. אבל זה מזתנה – לפי עונה או מצב רוח.

למשל בקיץ בשנים האחרונות יוצא לי לאכול לא מעט אבטיח – שמתי לב לזה שזה מאוד עוזר לי לא להתייבש בקי, בעיקר כי כמו שכתבתי בעבר קשה לי למזג את הבית בצורה טובה – ובגלל שאני בבית רוב הזמן בקיץ, אני חייבת לשמור על רמת שתיה טובה, ואבטיח עוזר לי לצרוך מספיק מים. אבל סביר להניח שבחורף לא אקנה אבטיח לא רק כי הוא יקר וגם לא במיטבו (למרות שלאחרונה ראיתי אבטיחים גם בדצמבר בירקניה ליד הבית שלי, וכידוע כבר דצמבר).

בחורף למשל אני קונה יותר כרוב כי אני אוהבת לכבוש אותו – ובקיץ הכרובים עצמם מתאימים פחות לכבישה (כי יש בהם פחות נוזלים), אבל גם החום גורם לתהליך להיות מהיר מאוד (או אפילו מהיר מידי), וגם יש סיכון שמשהו בו ישתבש (לא פעם נוצר מצב שבו עובש או שמרים נכנסים להתססה והורסים אותה).

באותה מידה בחורף אני אוכלת לא מעט דייסה שיבולת שועל וממתיקה אותה בפירות – בין אם טריים (לרוב תפוח, אגס או בננה) או מיובשים (כמו למשל צימוקים או חמוציות). בקיץ פשוט חם מידי לאכול דייסה חמה…

וכמובן שתמיד יש לי בבית ירקות לסלט ירקות בסיסי – בצל, עגבניות, ומלפפונים. מידי פעם כשבא לי אני רוכשת תפוחי אדמה או בטטות ואופה אותן בשלמותם.

אב אני לא חושבת שיש משהו שהוא ״חובה״ מבחינתי – ויותר חשוב לי לגוון כי גיוון זה בריא וגם מונע מהאוכל להפוך להיות משעמם.

בעיה עקרונית יותר עם סדנת הנטוורקינג

אני מניחה שיש אולי סיבה תת הכרתית לעובדה ששכחתי לספר על השיחה הזו שהיתה לי עם המדריכה בקבוצת הקואצ׳ינג במפגש האחרון שלנו, כי הרגשתי שהיא כנראה דורשת רשומה משלה.


אבל קודם אני רוצה לכתוב את דעתי על נושא מסוים שעולה יותר ויותר בשנים האחרונות, והוא אבחון של אוטיזם.

פעם, אוטיזם אובחן רק כשוא היה בעיה מאוד אקוטית – מצב שבו ילד התקשה לתפקד ברמה היומיומית והיה זקוק לטיפול צמוד. לא פעם היה מדובר על ילדים שלא למדו לדבר, או שהיו מגיעים למצב שבו הם משתוללים לכאורה במצב שלא היתה סיבה לכך, מה שנבע מרגישות מאוד גבוהה לדברים שרוב האנשים בכלל לא הרגישו. אותם ילדים נשארו היות מטופלים בבית גם בהיותם מבוגרים, או לא פעם עברו לגור בדיור מוגן שבו לא פעם המסגרת פעלה כדי לאפשר להם להתקדם עד כמה שניתן.

אני למשל הכרתי בחוג הקרמיקה שבו השתתפתי בזמנו שתי בחורות צעירות שהתגוררו בדיור מוגן כזה כנשים שסובלות מפיגור שכלי. שתיהן היו במצב קצת שונה (אחת היתה יותר קרובה לנורמה מאשר השניה) – וזה התבטא למשל שהן התגוררו בדיוק מוגן שונה שבו היחס בין מספר המדריכים למספר הדיירים היה שונה (ככל שהאדם סובל יותר מקשיים, כך הוא יגור בדיור מוגן שבו יש יותר מדריכים מול פחות מטופלים). או זו שהיתה במצב טוב יותר עבדה בעבודה משרדית כזו או אחרת באחד הבנקים – לעומת הבחורה השניה שעבדה במאפיה ששם היא היתה מעבירה עגלות של מאפים ממקום למקום בפיקוח והוראות מדויקות יותר של העובדים במאפיה.

כפי ששמתם לב, הדיור המוגן דחף אותן למצוא עבודה, או להשתתף במסגרות כמו חוג קרמיקה רגיל לחלוטין. כמובן שהיה פיקוח עליהן בכל המסגרות האלו (למשל המדריכה של חוג הקרמיקה היתה בקשר קרוב עם המדריכים שלהן בדיור המוגן וגם עם ההורים שלהן, בעיקר בכל מה שקשור לתשלום) – אבל הן היו אלו שהיו אחראיות לשלם למדריכה כל חודש, והיא גם עזרה להן בכל מה שקשור לתכנון של ההוצאות – למשל לחשוב יחד על איזה כלים הן רוצות לעבוד כדי שהעלות של החומר לא תצא להן גבוהה מידי כל חודש.

מסגרות כאלו הן מבורכות עבור מי שסובל ממגבלות כאלו ואחרות – אבל בכל מה שקשור לאוטיזם, עלתה עם השנים ההבנה שאוטיזם היא לא בהרח מגבלה אצל חלק מהמאובחנים בה, אלא שישנם אנשים שנמצאים בקרבה יותר גדולה מבינת תפקוד לאנשים שהם לא אוטיסטים, אבל עדיין מתנהלים חלקית כמו אוטיסטים – למשל יש להם קושי ליצור קשרים חברתיים, ליצור שיחה עם אנשים זרים, או ליצור קשר עין. לעיתים גם הם יכולים להגיב בצורה שנראית דרמטית או מוגזמת למצבים שבהם לאנשים שהם ״לא כאלו״ נראית מוגזמת, גם אם לא מדובר על השתוללות פיזית כפי שהדימוי הלא מחמיא (וגם המוגזם) של האוטיזם ה״קלאסי״ משייך להם. ולא פעם מדובר על אנשים שבעבר נחשבו ל״עוף מוזר״ שזכו ללעג מוצנע יותר או פחות (ורחמים במצבים מסוימים) אבל כיום מבינים שהם פשוט אוטיסטים.

ובמובן מסוים זה מבורך – כי יש הבנה לגבי מה עומד מאחורי הקשיים של אותם אנשים, וכמובן על איך להתמודד עם הקושי הזה, למרות שיש אי הסכמות מסוימות של האוטיסטים עצמם לגבי ״דרכי טיפול״.

זה נבע מהעבודה שאוטיסטים לא רואים את עצמם כמוגבלים או ״סובלים מאוטיזם״, אלא אנשים עם צורת חשיבה וצורת תקשורת שונה אך שווה לאלו שהם לא אוטיסטים. כלומר הם לא אנשים שזקוקים לטיפול ו״תיקון״ כדי לגרום להן להתנהג בצורה ״נורמלית״ (כשהם מכנים זאת ״מיסוך״ ומדברים על הקושי הנפשי בצורך הזה להסתיר את עצמם כל הזמן) – אלא מצפים שהחברה סביבם תקבל אותם כמו שהם.

אני לא בטוחה עד כמה יש פה ״אמת מוחלטת״ שמתאימה לכולם, אבל המסקנה כנראה צריכה להיות שאנחנו כחברה צריכים לקבל אנשים עם כל השונות שלהם בצורה סובלנית, ולדעת להתמודד עם צורות תקשורת שונות.


וזה מחזיר אותי לקורס,

בשלב מסוים המדריכה התחילה לדבר על איך להציג את עצמינו מול אנשים. זה משהו שכבר עברתי עליו בעבר מול הקואצ׳רית שלי, ואני כנראה עושה את זה לא רע (לפחות בכל מה שקשור לשיחות מול הקואצ׳רית) – אני מדברת בנימוס ובשקט, יוצרת קשר עין טוב, ואין לי בעיה לנהל סמול טוק מקדים. ושמחתי לראות שמה שהקואצ׳רית סיפרה לי לגבי זה אושש גם על ידי המדריכה שלנו.

אבל אז העיליתי שאלה למדריכה: מה קורה עם מי שמתקשים עם שיחה כזו, ובתור דוגמא תיאורטית העליתי למשל אנשים אוטיסטים בתור מי שלמשל באופן טבעי מתקשים ליצור קשר עין.

התגובה של המדריכה היתה שיש גופים שבעזרתם אוטיסטים יכולים למצוא עבודה ובכך בעצם לעקוף או לפחות להתגבר על מכשולים כאלו.


ופה משהו מאוד צרם לי.

אולי כי זה הזכיר לי את הדיון שהיה לנו ברשומה הזו על הקואצ׳ריות שעוזרות ספציפית לאנשים עם מוגבלויות כאלו ואחרות, שדרשו ממני באופן כביכול טבעי ונורמלי לחלוטין לחתום על טפסי ויתור סודיות על התיק הרפואי והכלכלי שלי.

בדיעבד אני שואלת את עצמי עד כמה הגישה הזו באמת נפוצה במצב שבו גופים כאלו באמת עובדים עם אנשים עם מוגבלות – או גישות דומות שבעצם ״לוקחות אחריות״ כזו או אחרת על היבטים של החיים שמי שלא מוגבל רגיל לנהל בעצמו.

וכנראה פה עמד מה שמפריע לי: הגבול הזה בין לעזור למישהו שייתכן שמתקשה בהיבטים כאלו ואחרים של תקשורת בין אישית אבל מסוגל לנהל את החיים שלו באופן עצמאי – לבין מישהו שבאמת לא מסוגל לנהל את החיים שלו באופן מלא.

למשל בהסתכלות על אותן שתי צעירות עם פיגור שכלי שהיו איתי בחוג הקרמיקה – מישהו בארגון שעזר להן למצוא חוג מתאים היה כנראה צריך להבין את הרקע הרפואי שלהן ואת היכולות שלהן כדי למצוא להן את החוג המתאים, ולוודא מול המדריכה (שהיתה במקרה גם הבעלים) שהן מתאימות מבחינת היכולות השכליות שלהן להשתלב בעבודה עצמה שבחוג וגם מול הנשים האחרות שהשתתפו בו, ומבחינה פיזית להסתדר בסטודיו שדורש קואורדינציה מסוימת ויכולת לעבוד עם חומרים שדורשים טיפול זהיר. מעבר לזה, היה גם מישהו שהיה צריך לפקח על כך שהמדריכה פועלת מולן בצורה הוגנת (מה שכמובן היה המצב).

אבל אותם אוטיסטים ב״תפקוד גבוה״ שאני מכירה – הם אנשים שבסופו של דבר מסוגלים לנהל את החיים שלהם עצמאית, בין אם בפן התעסוקתי והכלכלי, ובין אם בפן הבין אישי. סביר להניח שהם הגיעו לאבחון כי הם הרגישו קושי כזה או אחר שהם רצו לטפל בו או לשפר אותו, אבל הם בהחלט לא היו זקוקים למישהו שיתווך מולם את מקום העבודה כאילו הם לא מסוגלים לבצע את זה בעצמם עם הכוונה טובה.

וכמובן שזה משהו שלא רלוונטי רק לאוטיסטים – אלא גם לאנשים עם הפרעות קשב וריכוז (שלהם יש קשיים משלהם בתחום), או אנשים שהם ביישנים מאוד, או כאלו שסובלים מחרדה חברתית קשה, או פוסט טראומה (משהו שנפוץ מאוד כיום אחרי השביעי באוקטובר והמלחמה הארוכה) – והרשימה עוד ארוכה. מדובר על אנשים שבהחלט זקוקים לעזרה מסוימת – אבל כזו שתאפשר להם לתפקד (או במקרים מאוד מסוימים לחזור ולתפקד) בצורה עצמאית, ולא כזו שתתייג אותם ככאלו שלא ממש מסוגלים לזה, אלא כנכים.

אווירת ״סוף קורס״

שלשום בערב סוף סוף הסתיים קורס ה״״נטוורקינג״ שנרשמתי אליו דרך עמותה שעוזרת לבני חמישים פלוס למצוא עבודה.

האם הוא היה לא שימושי לחלוטין? לא בהכרח. היו בו נקודות פה ושם שהיו רלוונטיות. למשל העצה שאם אנחנו יוצרים קשר מקצועי עם אנשים – אנחנו צריכים לבנות קשר לטווח הארוך, וגם לספק להם ״ערך״ מסוים.

אבל הרגשתי שהסדנא בהרבה מובנים יותר רלוונטית לעצמאיים מהסוג שהיווה את רוב הקבוצה – כאלו שרצו בעיקר לפתוח עסקי קואצ׳ינג / הוראה / עיצוב פרטיים. זה התבטא למשל בקשרים או רעיונות למציאת קשרים שהמדריכה יכלה לספק להם (שהיו פחות זמינים או לעיתים אפילו לא קיימים עבור שכירים) – אבל גם במשהו בסיסי יותר, שכנראה היה גם רלוונט לשכירים האחרים בקבוצה (שׁניים מהם) שהיו בעצם מנהלים.

ההבדל בין התפקיד שלי לתפקידים האחרים הוא בעצם רמת ה״טכניות״ שלו – כלומר שכדי שאתאים לתפקיד מסוים, צריכה קודם כל להיות התאמה טכנולוגית בסיסית בין הידע שלי לבין מה שנדרש בתפקיד. גם אם אצור קשר טוב עם מישהי שבעלה הוא מנהל בכיר במייקרוסופט והיא תשמח להעביר את קורות החיים שלי אליו כדי שהוא ימצא לי עבודה (הצעה שעלתה בקבוצה כשהעליתי את הנושא) – הוא צריך יהיה קודם כל למצוא תפקיד שיש לי לפחות 80% – 90% מהידע שנדרש עבורו (כיום כשיש הרבה מועמדים זמינים כנראה צריך יותר) כדי שבכלל יסכלו על קורות החיים שלי, גם אם המנהל הבכיר ממליץ עלי בחום.

יצא לי להעלות את הנקודה הזו בפני הקבוצה – ובדיעבד כשאני חושבת על זה, מי ש״התווכחו״ איתי היו בעיקר המשתתפים, ביוחד אחת היא קואצ׳רית שכנראה מבוססת קצת יותר כעצמאית שעובדת בעיקר עם מנהלים. והתוכן הזה של ״תרשים מישהו עם הכישורים שלך וההצלחות שלך – והוא כבר ידחוף את קורות החיים שלך למכרים שלו עם מלצה״ הוא באמת משהו שכנראה באמת רלוונטי יותר למנהלים שצריכים להציג כישורים כמו למשל הצלחה בפרוייקטים, או נאמנות לאורך זמן למקום העבודה, או חסכון בתקציב.

ולא הצלחתי להסביר להם שלתפקיד שלי, גם אם אצליח להרשים מישהי או מישהו בכישורים כאלו – בסופו של דבר שום דבר לא יקרה אלא אם יש את ההתאמה הטכנית. והקושי שאני ניסיתי להעלות הוא שבתור מישהי טכנית – מאוד קשה לי להסביר את היכולות הטכניות שלי למישהו שהוא לא טכני, ולא ממש מבין בשפות מחשב או הכלים שהן משתמשות בהן. אפילו תיאור כללי של ״אני עובדת על אפליקציות שרצות באינטרנט״ הוא בעייתי, לא רק כי הוא מתאר רק באופן מאוד חלקי את מה שאני יודעת ומכירה (ויש תחומים אחרים שאני יכולה להשתלב בהם) – אלא גם ״אפליקציות באינטרנט״ נכתבות במגוון כזה גדול של שפות וטכנולוגיות שיהיה קשה לקלוע לאלו שאני מכירה… ואני גם לא בטוחה עד כמה אנשים שהם לא טכניים יבינו על מה אני מדברת.

אני לא אומרת שנטוורקינג לא עוזר בכל מה שקשור לתפקידים טכניים – אלא שהדרך שכנראה צריך לעשות אותו שונה מזו שעושים לאל שיכולים לתאר את ההישגים והחוזקות שלהם בצורה יותר נגישה לציבור…


המדריכה עצמה היתה טובה ומקצועית, אבל גם לה היו כמה דברים שעצבנו אותי.

כמו למשל בכל פגישה היו לה עוד כמה סיפורים על איך אנשים מצאו עבודה בעזרת נטוורקינג. למשל על מישהו שחיפש עבודה בתחום מסוים ולא מצא משרות, אז איכשהו הוא הקים קבוצת ווטסאפ שבה משתפים משרות בתחום. ואז הקבוצה הפכה להיות גדולה והתפרסמה – אז מעסיקים שמעו עליה והתחילו לשלוח לו ישירות משרות, ואז יום אחד הגיעה משרה שהתאימה לו, ובמקום לפרסם אותה הוא ניגש אליה בעצמו – והצליח להתקבל לעבודה.

ויש פה כל כך הרבה מקריות – גם לפתוח קבוצה שדורשת השקעה של זמן (שאפשר להשקיע בחיפוש עבודה או שיפור יכולות או תרגול ראיונות), גם שהיא תצליח בעולם שבו כל שני וחמישי נפתחת קבוצה נוספת כזו, גם כדי שהיא תהפוך לקבוצה מספיק מוצלחת כדי שמעסיקים (ברבים) ישימו אליה לב, וגם שבמקרה מעסיק שבדיוק מחפש עובד כמו זה שמחפש עבודה.

אני לא אומרת שזה מיותר, אלא שזה דורש מאמץ עבור סיכוי שהוא יחסית קטן – ולא לכל אחד יש את היכולת לנהל קבוצה כזו, וגם את המזל שהיא זו שתהפוך למצליחה מספיק.

היא כן ניסתה לגרום לנו לעשות נטוורקינג גם בתוך הקבוצה שלנו – ואני חושבת שזה הצליח חלקית בען האנשים שתחום העיסוק שלהם היה קרוב (העצמאיים למיניהם). אבל גם פה אני הרגשתי שאין לי פשוט קשר עם האנשים האלו מבחינה מקצועית כדי להתקדם בעזרתם, למרות שהם היו נחמדים.

ואז במפגש האחרון היא ביקשה לעזור לנו ליצור את הקשרים האלו בעזרת תרגיל שבעיני היה מטריד קצת – לחפש אחד את השני באינטרנט בעזרת גוגל, ולראות מה נוכל למצוא אח על השני.

על העצמאיים אפשר היה בקלות למצוא את הפרסומים על העסקים שלהם – אבל המסכן שהיה צריך לחפש מידע עלי פשוט לא מצא כלום. אמרתי חצי בצחוק שאו שאני מאוד זהירה מבחינת חשיפת הזהות שלי – או שהחיים שלי משעממים מאוד.

אסל אז כשחזרנו לעבור על התרגיל בקבוצה הראשית, המדריכה התחילה לספר גם פה על תוצאות של התרגיל שהיו לה בעבר, ופה זה הפך להיות קריפי – מישהי הצליחה למצוא פעם את מספר תעודת הזהות של משתתפת אחרת, כי מסתבר שהאקס של האחרת איכשהו שרבב את הפרטים שלה לתביעה משפטית בלי שהיא תדע על זה, או צמד אחר שבו מישהי התליחה לגלות שמישהי אחרת איבדתה כרטיס אשראי במרכז בילוי כזה או אחר (שהיא ידעה שהיא איבדה אבל לא איפה).

זה מידע מאוד אישי שאני מניחה שהמעורבות בסיפור לא הרגישו בנוח שמידע כזה אישי עליהן נמצא באינטרנט – אבל מבחינת המדריכה שלנו הן הפכו להיות בעצם סיפורים פיקנטיים על איזה דברים משעשעים לכאורה אפשר למצוא על אנשים באינטרנט…


אני לא אגיד שהקורס היה לחלוטין מיותר. פגשתי אנשים שברובם היו חביבים, יצא לי לשוחח איתם ושתהיה לי קצת חברה מלבד המעגל הקרוב של המשפחה והחברים (שׁזה משהו שקצת חסר לי לאחרונה) – ובסה״כ למדתי דבר או שניים. אבל סביר להניח שאת הלימודים אפשר היה לכסות בערב אחד פחות או יותר…

ניו זילנד – היום הראשון באוקלנד

כדי להגיע משדה התעופה של אוקלנד לאכסניה – החלטתי לקחת מונית, למרות שידעתי שיש שירותי הסעה ציבוריים בין שדה התעופה לבין אתרים מרכזיים במרכז העיר, והאכסניה שבה שהיתי פרסמה שהיא קרובה מאוד לאחת הנקודות האלו.

בסוף הטיול ביליתי עוד לילה באכסניה הזו, ובבוקר באמת נעזרתי בשירותי ההסעה האלו – וגיליתי שהתחנה באמת יחסית קרובה לאכסניה.

אבל גם גיליתי שבחזור – התחנה נמצאת אחרי ירידה די רצינית מהאכסניה (שנמצאת על גבעה קטנה) לכיוון הכביש הראשי שהיה בנקודה נמוכה יחסית. כלומר בהלוך היה מדובר על ללכת מרחק לא קצר שהוא באופן רציף בעליה די תלולה, עם תיק גב ענקי על הגב שהיה מלא בבגדים ושאר ציוד לטיול של חמישה שבועות, פלוס ציוד הצילום שלי.

ומזה בדיוק חששתי בשדה התעופה כשהגעתי לאוקלנד (כי ידעתי שאוקלנד היא עיר הררית) – ולכן באמת לקחתי מונית, שהתברר שעלתה לא מעט ובאמת לקח לה המון זמן להגיע לאכסניה. אני מודה שכבר אז זה הרגיש לי קצת חשוד, והחשד הזה גבר כשחזרתי לשדה התעופה עם הההסעה שעשתה שיסוס שלם באוקלנד ולקח לה בערך אותו זמן לנסוע בין נקודה קרובה לאכסניה לבין שדה התעופה.

מה שכן – יכול להיות שלהסעה בתור אוטובוס היו מסלולי תחבורה ציבורית בכבישים או ברחובות שהיא יכלה לנסוע בהם – מה שלא בהכרח היה זמין למונית, שנאלצה אולי לבחור מסלול אחר וארוך יותר.


באוקלנד הזמנתי מראש חדר פרטי באכסניה, והגעתי אליה בשעות הצהרים. האכסניה היתה חלק מרשת בשם Jucy, והיא היתה ממוקמת במקום מאוד נוח במרכז העירֿ, נגישה ללא מעט מסעדות ולכמה סופרמרקטים שבהם אפשר היה לקנות מצרכים – ובאכסניה עצמה גם היה מטבח שבו אפשר היה לבשל את המצרכים (למרות שאני במקרה גיליתי אותו רק בשהות שלי באכסניה אחרי הטיול).

בין השאר – במידע שקיבלנו מחברת הטיולים הם המליצו ספציפית על האכסניה הזו כאכסניה שקרובה לנקודת האיסוף של הטיול, אז כשראיתי שהמחירים שלה סבירים יחסית לשאר האכסניות במרכז העיר – החלטתי להזמין בה חדר, גם אם העדפתי חדר פרטי על פני חדר משותף.

ולמרות שהזמנתי את הטיול ואת הטיסה בערך תשעה חודשים מראש (הזמנתי את הטיול בפברואר ויצאתי אליו בנובמבר) – באמת המתנתי עד בערך חודש וחצי או חודשיים לפני הטיול כדי לארגן את ההזמנה של האכסניות שהייתי צריכה לפני ואחרי הטיול (וגם לכמה לילות במהלך הטיול עצמו).

ואז בערך שבועיים אחרי שהזמנתי את החדר – התברר שנקודת האיסוף של הטיול השתנתה בגלל שיפוצים או תיקונים שנעשו באיזור (משהו שבאמת נתקלתי בו יום אחרי ההגעה שלי כשהסתובבתי ליד האכסניה). מיד שאלתי את חברת הטיולים אם שווה לי לבטל את ההזמנה ולשנות אותה לאכסניה שהם המליצו עליה – והם האגיעו אוית שהאכסניה עדיין במרחק הליכה מנקודת ההורדה.

רק בבוקר הטיול גיליתי שהיה מדובר על מסלול של בערך ק״מ וחצי בהליכה – שוב עם כל הציוד על הגב.

פקידת הקבלה באכסניה שהתייעצתי איתה לגבי ההליכה מיד אמרה לי שזה לא מרחק הליכה – אלא כן משהו שידרוש נסיעה במונית, ולכן הזמנתי מונית. אבל גם הפעם – בסוף הטיול הורידו אותנו באותה נקודה שבה הצטרפנו לטיול – ואז הסתדרתי עם להגיע לאכסניה ברגל, למרות שהפעם באמת היו בדרך לא מעט עליות (ואם אני זוכרת נכון – רוב הדרך היתה בעליה).


החדרים עצמם לא בהכרח היו מפוארים במיוחד וישלוב הצבעים המקובל של החברה של ירוק וסגול בהחלט היה צורםֿ (וכך גם העיצוב) – אבל כך בערך נראה החדר הפרטי שלי:

היו מקלחות משותפות שהיה מי שדאג לנקות אותן בתדירות גבוהה, במיוחד סביב שעות הלחץ. למזלי (או שלא, תלוי איך מסתכלים על זה) לא יצא לי להשתמש במקלחות בשעות מבוקשות כך לעולם לא היה לי בהן תור או לחץ לסיים מהר את המקלחת.

היה באכסניה גם מעין בית קפה קטן עם מבחר מצומצם של משקאות חמים ומאפים שהיה פתוח בשעות הבוקר.

מאז הטיול שלי – האכסניה עצמה נסגרה (אבל הפכה למלון ידידותי למשפחות), ולאחרונה גם גיליתי שהרשת שניהלה אותה הצטמצמה. אם בעבר הרשת ניהלה אכסניות ברמות שונות – החל מחדרים כאלו וכלה במלונות פודים (המצאה יפנית – אלו מלונות שׁבהם החדר הוא פשוט מיטה, והחדרים מסודרים קומות בחלל פתוח), ספינות שייט באיזורים שבהם אפשר להציע שייט מסחרי (עוד נגיע לזה בהמשך), ושירותי השכרת רכב וקרוואנים – רק תחום ההשכרה נשאר פעיל, וכל השאר נמכרו לחברות אחרות.


כשהגעתי לאכסניה – החלטתי לשים את התיק שלי בחדר שהיה כבר מוכן, להתקלח – ואז לצאת לאכול משהו (כי כבר היה צהרים ולא אכלתי מאז ארוחת הבוקר במטוס) ולעשות סיבוב קצר כדי שאוכל לדחות את שעת השינה שלי עד לשעות הערב כדי שאוכל לישון לילה שלם.

קודם כל, הדבר הראשון שרציתי היה למצוא מקום לאכול בו ארוחת צהרים, והמקום הראשון שנראה לי סביר היה סניף מקומי של פיצה האט שבו הזמנתי פיצה אישית. זה אולי לא היה הרפתקני במיוחד ולא כלל מאכלים מומלצים לניו זילנד, אבל הייתי רעבה וזה מה שהיה חשוב.


אחד האתרים שהיו במרחק הליכה מהאכסניה היה ה Sky Tower – מגדל יחסית גבוה עם נוף לכל רחבי העיר והמפרצים שמקיפים אותה.

שימו לב לכך שהרוב המכריע של ההבניינים בעיר הוא נמוך עד כדי מאוד נמוך. ניו זילנד היא מדינה יחסית צעירה במובן הזה שהיא נוצרה מהתפרצויות געשיות בשלב מאוחר יחסית לעומת איזורי יבשה אחרים, והאיזור עדיין פעיל מאוד מבחינה געשית. לכן יש במדינה לא מעט רעידות אדמה (וגם התפרצויות געשיות), והבניה נמוכה כדי להקל על פינוי וחילוץ במרה של רעידת אדמה קשה.

במקור חשבתי על זה ששווה להשאר מגדל עד אחרי השקיעה. אבל רק אחרי שעליתי למגדל והבנתי שיש עוד כמה שעות טובות לשקיעה ולי אין מה לעשות שם, הלכתי לפארק הקרוב לאיזור שנמצא בדרך חזרה לאכסניה כדי לשאוף קצת אוויר צח. אבל אחרי שראיתי שאני מתחילה להרדם על הספסל שהתיישבתי עליו מרוב עייפות, הבנתי שזה הזמן לחחזור לאכסניה וללכת לנוח, ולא היה לי אפילו כוח ללכת למצוא משהו לאכול לארוחת ערב.

אחרי החזרה לאכסניה אמרתי לעצמי שאכנס למיטה לנוח שעה או שעתיים ואז אצא להסתובב שוב ולאכול ארוחת עבר – אבל נרדמתי כל כך עמוק ולכל כך הרבה זמן שכבר התעוררתי באמצע הלילה שוב. אבל איכשהו היה לי קשה להרדם שוב, וחשבתי לעצמי שהולכת להיות לי השקמה מוקדמת מאוד – עד שהצלחתי להרדם שוב, שאחריה התעוררתי ממש מאוחר (בסביבות או 9 בבוקר) כשכבר רוב האנשים עזבו את האכסניה.

האם אתם מלווים לשדה התעופה או אוספים את השבים ארצה?

זה הנושא החם של השבוע.

הפעם הראשונה שבה טסתי לחו״ל היתה כשהייתי בת חמש וחצי וטסנו לקנדה כמשפחה. אחי עדיין לא נולד, אז ההורים שלי היו צריכים לדאוג רק לי ולאחותי – אבל אבא שלי לאחרונה שיתף אותנו בכך שאחד החברים שלהם איכשהו פגש אותנו בשדה התעופה והעסיק אותי ואת אחותי כדי לאפשר להורים שלי ללכת לשירותים ולקבל קצת שרט משתי ילדות קטנות.

הפעם הבאה שבה טסתי היתה כשעברנו בערך שש שנים אחר כך לארה״ב.

את הבית שלנו השכרנו לזוג ללא ילדים, ואיכשהו הגענו איתם להסכם שהחדר שהיה של אחותי ואחי הקטנים ישמש כמחסן שבו איכסנו את כל החפצים שלנו. אני זוכרת שלילה לפני הטיסה אחותי לפחות ישנה בחדר שלי – ואני ישנתי על כורסא שהיתה לי אז שאפשר היה לקפל לכורסא או לפרוס למיטה נמוכה שהיתה מאוד שימושית עבורי כשחברות באו לישון אצלי.

הפעם אני זוכרת שהאח הצעיר של אבא שלי, חרדי אבל לא נשוי עדיין, ליווה אותנו לשדה התעופה. אני מודה אני לא זוכרת איך הגענו לשם – אני מניחה שבמונית, כי סביר להניח שהדוד שלי לא ידע לנהוג ולא יכול היה לקחת חזרה את הרכב. הוא גם תמיד נראה לי טיפוס מפוזר כזה כך שאני לא בטוחה שאבא שלי היה סומך עליו לקחת את הרכב ולמסור אותו למי שהוא נמכר לו.

כשהגענו לניו יורק, אספה אותנו נציגה של האוניברסיטה שבה אבא שלי עשה את הפוסט דוקטורט שלו בלימוזינה – משהו שנשמע לנו כילדים מאוד יוקרתי, למרות שבדיעבד יש לי רושם שמדובר היה על לימוזינה יחסית ישנה ושחוקה (אבל אולי אני זוכרת אותה ככזו כי העיצוב שלה היה אופייני לשנות השמונים).

אני גם זוכרת שעברנו בדרך למעונות של האוניברסיטה ליד מקדונלדס שעדיין לא היתה מוכרת בארץ, ואני כנראה הייתי היחידה עוד איכשהו הצליחה לזהות את הקשתות הצהובות ולענות להורים שלי ש״חששו״ בצחוק שאנחנו הילדים נזהה את המסעדה ונדרוש לאכול שם יותר מידי פעמים.

כשחזרנו לישראל אני חושבת שלקחנו מונית לשדה התעופה בארה״ב – אבל בישראל אסף אותנו חתנה של אמא שלי. היה מדובר על תקופת החופש הגדול, ואני ישנתי כמה ימים אצל דודה שלי בקיבוץ, ואחי ואחותי ישנו אצל סבתא שלי שגרה במושב די קרוב לקיבוץ. אני זוכרת שלי לפחות יצא פעם אחת לפחות גם לבקר במושב, שאז בני הדודים מושבניקים (ילדים של אח של אמא שלי) ניסו ״ללמד״ אותנו מי היו הזמרים הפופולריים של אותה תקופה שלא הכרנו.

אבל אני זוכרת גם לא מעט בילויים בקיבוץ, כולל סופ״ש שבו כל הקיבוץ נסע לים וגם אני הצטרפתי. כנראה שהים היה יחסית סוער – כי אני משום מה זוכרת שהיו לפחות שתיים או שלוש פעמים שגל ממש ״טביע״ אותי לכמה שניות מתחת למים.

אבל גם ביליתי המון זמן בקיבוץ – באותה תקופה האח של הדוד שלי שהתגורר עדיין בבריטניה ביקר בקיבוץ עם שתי הבנות שלו, כשהמבוגרת יותר היתה בערך בגילי. אני זוכרת שבילינו לא מעט זמן בבריכה ששם אני ניסיתי לעשות עמידת ידיים מתחת למים וכל הזמן הייתי עקומה. אני גם זוכרת שהמבוגרים שיחקו פעם טניס ואני והיא היינו אלו שאספו את הכדורים שהתפספסו להם.


בתור ילדה ונערה לא יצא לי לטייל בחו״ל – אמא שלי טוענת שזה היה בגלל שבאותה תקופה היה מאוד יקר לטוס לחו״ל, אבל אני כן זוכרת שכשהייתי נערה אמא שלי טסה כמה פעמים לטיול עם אחותי, ומאוחר יותר גם אם אחי. הרושם שלי תמיד היה שהיא משום מה התביישה לטייל איתי בטיולים המאורגנים שהיא היתה מטיילת בהם אז.

לכן בעצם הפעם הבאה שטסתי היתה כמבוגרת – כשבמקום העבודה הראשון שלי שלחו אותי לנסיעת עבודה.

למען האמת, ״הסתבכתי״ קצת עם הנסיעה הזו. כמה חודשים לפני כן שלחו את אחת העובדות המנוסות של המחלקה לכמה חודשים לארה״ב. אבל בערך שבוע או שבועיים לפני שהתבקשתי לטוס – אחד העובדים שישבו איתי במשרד טס לניו זילנד, ואיכשהו כשהמנהל המשותף שלנו ביקש ממני לשקול נסיעה – מיד קישרתי את זה לניו זילנד, וחשבתי שיהיה מגניב לטוס לשם לשבועיים או שלושה על חשבון העבודה, במיוחד כשהטיסה לשם יקרה.

אבל מיד גיליתי שההתלהבות שלי היתה לא במקום – מסתבר שהיו צריכים מישהי שתטוס לוושינגטון לשלושה חודשים להחליף את אותה עובדת שטסה לשם כמה חודשים לפני כן. כתבתי על החוויות שלי שם ברשומה הזו.

בטיסה לשם – ההורים שלי ליוו אותי לשדה התעופה וגם ליוו אותי בתוכו עד הנקודה של הבטחון שאחריה הם כבר לא יכלו ללוות אותי – כנראה בידיעה שכבר המון שנים לא טסתי, וגם אז הייתי ילדה שלא ממש הבינה מה ההורים שלה עושים.

הם אספו אותי משדה התעופה כשחזרתי באמצע הנסיעה לשבוע כדי לחגוג בארץ את פסח, וכמובן הסיעו אותי בחזרה לשדה התעופה כשטסתי חזרה לוושינגטון. הם כמובן גם אספו אותי כשחזרתי סופית לארץ – אבל כמו שכתבתי ברשומה שלי על הביקור בוושינגטון, נתקעתי המון זמן לאיסוף המזוודה שלי שלא הגיעה – ואז המון זמן בתור לדיווח עליה בתור מזוודה אבודה. בשלב זה כשלא יצאתי לאולם הנוסעים הרבה זמן ההורים שלי התחילו לדאוג ואפילו כרזו לי – אבל לא יכולתי לצאת אליהם מהתור של האבדות כי לא הייתי יכולה לחזור אז… למזלי הם חיכו עוד קצת בחוץ עד שבאמת כבר סוף סוף יצאתי.

המזוודה הגיעה יום או יומיים אחר כך, ומי שהביאו לי אותה מסרו לי אותה בחניה כפולה ברחוב כך שהם לא יכלו להביא לי אותה לדירה. הכניסה שלי לבניין היתה האחרונה מתוך שלוש או ארבע, ואז הייתי צריכה להעלות אותה שתי קומות ברגל – והיא היתה כבדה נורא… אני חושב שברגע שהגעתי לדירה שמתי אותה בכניסה לדירה די בסלון ופרקתי אותה שם – למזלי השותפה לי לדירה לא היתה בבית, אבל גם אם כן אני חושבת שהיא היתה מבינה למה עשיתי את זה.


אחר כך היו לי כמה נסיעות עבודה לספרד, שהיו לרוב יוצאות בשש בבוקר (מה שאמר שהייתי צריכה להגיע לשדה התעופה מאוד מוקדם בבוקר), ובמצב הזה מן הסתם הייתי לוקחת מונית לשדה התעופה ולא היו מסיעים אותי, אבל אני מודה שאני לא זוכרת עד כמה ההורים שלי אספו אותי חזרה אחרי הנסיעה או לא.

כשעשיתי את הרילוקיישן שלי לארה״ב, ההורים שלי הסיעו אותי לשדה התעופה באופן אישי, ותמיד אספו אותי ממנו כשחזרתי לחופשות מולדת או כשחזרתי באופן סופי לארץ. בטיסות לארה״ב זה תמיד היה מאוד תלוי בנוחות של ההורים שלי – לפעמים הם היו מסיעים אותי, אבל לפעמים לקחתי מונית לשדה התעופה אם לא היה להם נוח.


אני חושבת שמאז שחזרתי לארץ מהרילוקיישן ואני בעיקר מטיילת – אני מסתדרת לרוב לבד אלא אם מישהו באמת נוסע לכיוון שדה התעופה ונותן לי טרמפ. איכשהו הסביבה שלי (ההורים והמשפחה המורחבת, החברים, ובני זוג) כבר התרגלו לזה שאני נוסעת מנוסה ומסתדרת טוב בשדות התעופה ולכן כנראה לא צריכה יותר עזרה או ליווי, גם אחרי טיולים ארוכים שעשיתי.

עדכונים שוטפים על דברים שכבר כתבתי עליהם?

אני חושבת שהקוראים הקבועים פה מכירים את הסיפורים על הבניין שלי.

לאחרונה התקיימו במקביל שני תהליכים של שיפוצים בבניין: הראשון עדיין כנראה מתקיים בדירת הגג של הבניין שכנראה הוזנחה לאורך שנים, והשני היה של דירה שבה גרו זוג מבוגר ששניהם הלכי לעולמם, והבת שירשה את הדירה החליטה לשפץ אותה, והוא הסתיים לאחרונה.

לפני בערך שבועיים, היו מי ששמעו רעשים של שיפוץ לכאורה בשעות הערב המאוחרות מאוד. מי שכמובן התלונן על זה בווטסאפ היו הדיירים מהדירה לידי, וספציפית הדיירת – והיא מיד ״האשימה״ את הדירה השניה ברעש – היא שאלה כביכול ב״תמימות״ אם השיפוצים בדירה הזו ממשיכים, וביקשה להעיר להם שזו לא שעה מקובלת לעשות שיפוצים ולבקש מהם להפסיק.

בעלת הדירה הנ״ל מיד ענתה לה שהשיפוצניקים עזבו את הדירה שלה כמה שעות לפני כן והרעש לא מגיע ממנה – ואז השכנה מהדירה לידי התנצלה ואז אמרה שהיא ״גילתה״ שהרעש מגיע מקומה אחרת בכלל (הקומה שמעלינו).

עבר זמן – ואתמול שכנה אחרת התלוננה על רעש דומה. מיד הצמד חמד מהדירה לידי שש לבשר לנו שהנה גם הם דיווחו על אותה בעיה לא מזמן. האשמה כביכול שוב הוטלה על ״שיפוצים״, כשהפעם השיפוץ היחידי מתקיים בדירת הגג.

למרות זאת, אף אחד לא ממש לקח אחריות על הרעש.

לדעתי לא מדובר על שיפוץ בכלל. זכור לי שלפני כמה שנים היו בבניין תלונות על אחד השכנים שהוא נגר חובב שהיתה לו בזמנו נטיה לעבוד בזמנים מוזרים (למשל בשבת מוקדם בבוקר) והפריע לאנשים. נראה היה שהוא למד לקח – אבל יכול מאוד להיות שהוא שוב חזר לסורו וגרם לרעשים שהיו אלו שהפריעו שוב לשכנים.


ואז היה את הקטע שבו לפני כמה ימים, שכן מאחת הקומות הנמוכות התלונן על זה שאישה לא מוכרת הגיעה לבניין ודפקה חזק שוב ושוב על כל הדלתות בקומה – היא טענה שהיא חברה של השכנה המבוגרת שגם גרה בקומה, רק שהשכנה לא ענתה למרות שהיה רעש די משמעותי מהדירה. אותה אישה זרה טענה שהיא חברה של השכנה המבוגרת הזו ורק ״רצתה לבדוק שהכל בסדר איתה״.

מסתבר שהבת של השכנה נמצאת בקבוצת הווטסאפ של הבניין – כנראה כי האמא עצמה מבוגרת וחולה, וכנראה שהיא זקוקה לעזרה בלהסתדר מול מנהלות כמו הועד או דיירים אחרים בבניין.

והבת הזו מיד הצטרפה לשיחה כדי להתעניין מי זו היתה שהתעקשה להכנס לדירה של אמא שלה, למרות שלמי שראה אותה לא היה תיאור מדויק חוץ מאשר לציין את העובדה שהיה לה מבטא מסוים.

הבת הסבירה שהאמא שלה מתגוררת עם עובדת זרה שכנראה יצאה מהבית לסידורים, ובגלל שאמא שלה כבר לא שומעת טוב – היא מדליקה את הטלוויזיה בפול ווליום (ולכן היה רעש מהדירה) אבל כנראה שבגלל השילוב של בעיית השמיעה והצליל החזק של הטלוויזיה היא לא שמעה את הדפיקות בדלת.

היא הצליחה כנראה לתפוס בסוף את אמא שלה, וסיפרה לנו שאמא שלה גילתה על הדלת פתק עם שם, מספר טלפון, וברכת חג שמח. מההודעה הלקונית אפשר היה להבין שלא מדובר כנראה על שם שהבת הכירה, וכנראה גם לא האמא.

הבת רק ביקשה שבפעם הבאה כשעולה בעיה עם האמא או הדירה שלה – שיפנו אליה (לבת) מיד כדי לטפל בבעיה.


ואז היום בבוקר כשהלכתי לסופר – גיליתי שמישהו שהשתמש במעלית זמן קצר לפני השאיר בה שלולית מסריחה למדי של נוזלים, וגם שאריות של נוזל שנמרחו בלובי של הבניין.

איכשהו בדרך חזרה הביתה נתקלתי בשכנה המבוגרת מהקומה שלי שאמרה לי שלום, ולא משהו מעבר – מה שהעלה לי חשש שהיא עכשיו חושדת בי שאני זו שלכלכתי את המעלית. מצד שני, למרות שמעלית והלובי היו מלוכלכים – דווקא הקומה שלנו היתה נקייה, אז אני מקווה שהיא הבינה את העובדה שהלכלוך לא הגיע ממני.

אבל דקות ספורות אחרי שחזרתי הביתה – אחת החברות של השכנה שלי פרסמה תמונה של הכתם הטרי במעלית עם כותרת בסגנון של ״רק אתמול ניקו! מי גר בבניין הזה?״.

השכן מדירת הגג ענה לה בלעג שהוא גר בבניין, וכמה דקות אחר כך השכנה שבדיוק סיימה שיפוצים אמרה שהיא יצאה לנקות את המעלית – בלי ״לקחת אחריות״ על הכתם, כנראה כי היא לא היתה זו שהיתה אחראית עליו.

אני מניחה שלשניהם נמאס מההתנהלות הזו של השכנה המתלוננת והחברות שלה (כולל השכנה המבוגרת מהקומה שלי) שמתלוננות ותוקפות – אבל לא ממש דואגות לטיפול בבעיה. ממש כאילו יותר חשוב להן להטיל את האשמה על מישהו מאשר לטפל בבעיה.

וחשוב לזכור – זה לא משהו שנפוץ אצלינו בבניין. זה משהו שקורה פעם בכמה חודשים לרוב, וגם אז לרוב מדובר על כתם קטן ולא ריחני. הייתי מבינה יחס תוקפני כזה אם באמת היה מדובר על משהו שהיה קורה על בסיס יומיומי או שבועי (או כמעט יומיומי או שבועי) – ובמיוחד אם היה חשד שמדובר על שכן ספציפי (למשל במצב שבו תמיד רואים באותה קומה ומכיוון אותה דירה את הלכלוך שבסוף גם מגיע למעלית וללובי של הבניין). אבל זה ממש לא המצב – ונראה שיש יותר ויותר שכנים שזה מפריע להם – והם מוכנים גם להגיד את זה לשכנות.


ויש את המכולת שסיפרתי עליה ברשומה הזו וברשומה הזו.

במשך השנים האחרונות היו במכולת קופאיות די קבועות. היתה בעיקר הקופאית בבוקר שבשנים האחרונות (מאז שפוטרתי בתחילת 2020 ומאז התחלתי לעבוד מהבית) נמצאת במכולת בשעות הבוקר. אבל מידי פעם בימי שישי בשעות עמוסות הצטרפה אליה קופאית אחרת. הקופאית האחרת היתה צעירה יותר, שנראתה קצת פחות חכמה ופחות שירותית – שכל הזמן לעסה מסטיק והסתובבה עם ציפורניים בנויות ארוכות שנראו לא ממש פרקטיות.

בהתחלה שמתי לב לזה שהקופאית הצעירה יותר כבר לא נמצאת בימי שישי בבוקר במכולת. אבל במהלך השבוע הזה שמתי לב שהקופאית הקבועה של הבוקר, שעובדת במכולת כבר שנים וכנראה נחשבה לעובדת טובה – כבר לא נמצאת, והיא הוחלפה על ידי מישהי שלפי השיחה שלה עם העובד הכללי של המכולת – עובדת מסניף אחר של הרשת.

ולמשל הפעם כשהגעתי לקופה שהיא עבדה בה – האיזור בקופה שבו הייתי אמורה לשים את המוצרים שלי היתה מלאה בדברים שהיא היתה אמורה לסדר על המדף. העובדת הקודמת היתה עושה את זה בצד או בקופה שהיא יודעת שלא תהיה בשימוש – אבל הנוכחית כנראה העדיפה את הנוחות שלה על פני זו של הלקוחות, וכם היתה צריכה לעשות אקרובטיקה כדי להצליח להעביר את המוצרים בקופה בלי להתבלבל.

אני כמובן רציתי לעבור על הקבלה כדי לראות האם היא העבירה הכל בצורה נכונה ובפעם אחת – אבל מסתבר שהיא לא נתנה לי את הקבלה אלא מיד מעכה אותה, זרקה אותה הצידה – ואז קמה מהמקום כדי ללכת לסדר משהו. ממש הייתי צריכה לקרוא לה חזרה כדי לקבל את הקבלה, וגם על זה היא ״עשתה לי פרצוף״ כאילו הדרישה שלי מוגזמת.

אני באמת מקווה שההיעדרות של הקופאית ה״קבועה״ נבעה מלמשל חופשה כזו או אחרת (מחלה, טיסה לחו״ל), אבל כנראה שהיתה סיבה לזה שהשבוע קפצתי יותר ויותר לסופר במקום למכולת…

״לסבול בגדול״ חלק שישי

בשלב די מוקדם בתוכנית התיעודית של נטפליקס, המאמן הידוע לשמצה של ״לרדת בגדול״ בוב הארפר מודה באמת: הרזיה באופן נורמלי נובעת ברובה מאכילה בריאה. אבל לראות אנשים אוכלים סלט זה משעמם – וכדי ליצור תוכנית טלוויזיה מעניינת היה עדיף להראות את המאמנים צורחים על המתאמנים בזמן אימון.

והפער הזה כנראה הוא מה שגורם למה שנתפס כיום כרוב החסרונות של התוכנית – ההבדל בין מה שבאמת צריך כדי להרזות בצורה בריאה ובין הצורך של המפיקים ליצור תוכנית טלוויזיה דרמטית שתמשוך צופים. התוכנית לא חשבה בכלל ללמד את המתמודדים (ודרכם את הצופים בבית) איך לאכול כון ולהתאמן במידה – אלא בעיקר לגרום לסבל פוטוגני.

אבל בוב בעצם מצדיק את הצורך הזה ביחס ״דרמטי״ למתמודדים בכך שהתוכנית היוותה השראה להרבה מאוד אנשים בבית לעבוד הרבה יותר קשה למען ההרזיה והבריאות שלהם עצמם – ולכן בעצם מצדיק את ההתנהלות של התוכנית. למרות שבעצם לאורך חלק משמעותי מהקטעים שלו בתוכנית התיעודי של נטפליקס הוא אומר שזו לא ממש היתה החלטה שלו אלא בעצם זה מה שהמפיקים של התוכנית דרשו מהם המאמנים – כלומר שהאימונים בתוכנית יהיו כמה שיותר קיצוניים, שכמה שיותר מהמתאמנים יגיעו למצב שהם מקיאים את הנשמה מרוב מאמץ – ואם הם מתמוטטים פיזית ולא יכולים לקום, זה אפילו יותר טוב.

העניין הוא שלא פעם המתמודדים (אבל בעצם גם הצופים) היו תמימים ולא הבינו לעומק את ההבדל בין דיאטה טובה לבין טלוויזיה – במיוחד בתקופה שבה תוכניות המציאות היו חדשות על המסך, ורבים באמת האמינו שהן משקפות את המציאות. ולכן הצופים לא הבינו שהן מבוימות ואפילו מהונדסות ממש כמו כל תוכנית טלוויזיה אחרת כדי למשוך לתוכנית רייטינג כמה שיותר גבוה, גם אם התוצאה לא תהיה מיטבית עבורם בתור משתתפים או צופים.


בסוף הפרק השני של הסדרה התיעודית – המפיקים והמאמן בוב הארפר מתחילים לדבר על הרגע שבו הכל התחיל להתרסק סביבם, ו״לרדת בגדול״ הפכה מהתוכנית הזו שכולם אוהבים ויש לה רייטינג מעולה לתוכנית מושמצת ומתועבת.

בטלוויזיה האמריקנית יש ביטוי של ״לקפוץ את הכריש״. זה הרגע שבגלל בחירה לא נכונה של התסריטאים או של ההפקה (בין אם זו עלילה מוגזמת או החלפה או פיטורים של שחקן) – משהו בסדרה שמאוד מצליחה מתחיל להתקלקל בגלל תפנית לא סבירה בעלילה, ומסדרה שרק הולכת והופכת לפופולרית יותר ויותר היא הופכת לסדרה לא אמינה שמפסיקה להלקח ברצינות.

הביטוי מגיע מסדרה קומית בשם ״ימים מאושרים״ שהופקה בארה״ב בשנות החמישים ושבאחד מהפרקים שלה בשיא הפופולריות של הסדרה – אחת מהדמויות הראשיות של הסדרה עושה סקי מים ו״קופצת״ מעל כריש. הרגע הזה של הקפיצה הפיזית מעל הכריש שנתפסה בתור גימיק לא אמין סימנה את תחילת ההתדרדרות של הסדרה שנתפסה בתור גרועה מאז אותו פרק ואיבדה הרבה מאוד מקהל הצופים שלה אחרי הפרק הזה.

אמנם לא כולם מסכימים של״לרדת גדול״ היה רגע של ״קפיצה מעל הכריש״ – אבל בהחלט הפופולריות שלה (שלמשל התבטאה בכך שהופקו תוכניות דומות במדינות שונות, כולל בישראל, או בשיתופי פעולה של התוכנית בכלל ושל המאמנים בפרט עם מסעדות כולל מזללות מזון מהר) הפכה אותה למטרה הרבה יותר בולטת לביקורת – ואותה ביקורת היתה בסופו של דבר מה שהפך אותה לתוכנית מוקצה, גם אם היו לה עוד כמה עונות ואנשים שעל פניו שמחו להשתתף בה.

מבחינת המאמנים והמפיקים – ההצלחה הגדולה של התוכנית ברייטינג היתה מה שגרם לכך שהתוכנית נבחנה תחת מיקרוסקופ, וכל טענה נגדם קיבלה כותרות ענקיות ותשומת לב חסרת פרופורציות, שעד היום הם טוענים שלא היתה מוצדקת. המפיקים למשל עד היום טוענים שהתוכנית נתנה למתמודדים הזדמנות לשנות את חייהם מקצה לקצה בעזרת ההרזיה – בלי שהם בכלל מתייחסים לעובדה שה״הזדמנות״ הזו לפי לא מעט מחקרים (שידובר עליהם בפרק השלישי של הסדרה התיעודית) הרסה לאנשים את חילוף החומרים ולא אפשרה להם לשמור על ההישג לאורך זמן.


ואז בדקות האחרונות של הפרק השני, מציגים לנו מתמודדת בשם סוזאן מנדונקה Suzanne Mendonca שהשתתפה בעונה השניה – וידועה לשמצה (לפחות עבור המפיקים של התוכנית) כאחת המתמודדות הראשונות שיצאה נגדם בתקשורת, עד כדי כך שהם תבעו אותה על הדברים שהיא אמרה.

סוזאן מוצגת גם היא בתחילת הפרק השלישי של הסדרה השלישית באודישן שלה לתוכנית אי שם לפני בערך עשרים שנה פלוס מינוס – ובכך שגם היא נשמעה נואשת מאוד לרזות. חלק משמעותי מהבעיה שלה נבע מכך שהיא היתה שוטרת אישה שהרגישה שהשוטרים הגברים סביבה לא אוהבים לעבוד איתה כי היא אישה. אחרי תאונת דרכים בעבודה היא השמינה – והיא הרגישה שהרזיה תוכל לפתור את כל הבעיות שלה.

היא מספרת שהיא התחילה לאכול בריא יותר לפני התוכנית כדי באמת להיות בריאה יותר (שזו היתה הכוונה הראשונית שלה), עד שהמפיקים ששמעו על זה לא רק אמרו לה להפסיק, אלא אפילו אמרו לה לעלות עוד במשקל במקום. היא עצמה אומרת שאז היא עוד האמינה בתוכנית – אבל בדיעבד כשהיא כבר לא מוקסמת מהרעיון שהתוכנית נתנה לה (שרק דרכם היא תוכל לרזות) היא מבינה עד כמה המסר הזה מעוות – ובהחלט לא בריא.

והשאלה של סוזאן בעצם מלווה את כל הפרק השלישי: אמנם השמנה היא לא בריאה, אבל מה בעצם הגבולות הבריאותיים של ההרזיה, ומתי תהליך ההרזיה הופך להיות לא בריא – ואולי אפילו פחות בריא מהשמנה?

והמסר של סוזאן ברור: כשרוצים לעשות ״טלוויזיה טובה״, הנושא של הבריאות של המתמודדים לא ממש הופך להיות עדיפות גבוהה (או עדיפות בכלל) בתוכנית, וגם כנראה המחשבה על הבריאות של הצופים לא ממש עולה בראשם של המפיקים.

אבל כמובן שהמתמודדים עצמם וכנראה גם הקהל לא היו מודעים לזה, לפחות לא בעונות הראשונות.

זכרונות יפים מהטיולים שלי בארה״ב (עם החברה שקיטרתי עליה כל כך הרבה בטיול לאלסקה)

אחרי שקיטרתי כל כך הרבה על החברה והטיול, חשבתי לכתוב על חוויות טובות שהיו לי בטיולים האלו.


בערב האחרון של הטיול הראשון שלי ב 2004, עצרנו בלאס וגאס. אני לא ממש התעניינתי בביקור בעיר והייתי די במצב רוח רע בגלל הביקור ב״עיר החטאים״ בטיול שאמור היה להיות טיול בטבע (אבל חלק ממצ הרוח הרע נבע גם מהעובדה שהטיול עמד להסתיים), במיוחד כי הרגשתי שלמרות שרוב המטיילים חיבבו אותי, לא הצלחתי להפוך לידידה מספיק קרובה של אף אחד מהם כדי שהם ירצו לצאת לבלות איתי בעיר.

אבל כשיצאתי מהאוטובוס, איכשהו הצטרפתי לשלישיה של ידידים שהיה לי קשר רופף איתם בטיול: בחור ישראלי צעיר, בחור סקוטי שהיה מבוגר ממני בערך בעשור שבינו לבין הבחור הישראלי היתה מערכת יחסים זמנית, וידידה שלהם שהיתה בערך בגילי. בהתחלה הסתןבבנו קצת יחד, אבל אז שני הבחורים רצו קצת זמן להיות לבד – אז יצא שאני והבחורה בילינו יחד את הערב.

לא עשינו משהו מרגש במיוחד – הלכנו לראות את מופע המזרקות הידוע והקיטשי של מלון הבלג׳יו – ואז הלכנו לאכול ארוחת ערב במזנון של המלון.

המזנון בזמנו לא היה מהמזנונים הזולים (ואז היו בלאס וגאס המון מזנונים זולים מכל הסוגים), אבל כיום המזנון הזה הפך להיות יקר בצורה מוגזמת במקביל לכך שהוא גם הפך להיות מאוד יוקרתי שמציע פירות ים יקרים ויוקרתיים במיוחד (וכיום עולה בערך פי שניים ממה ששילמנו ב 2004), אבל אז לפחות הוא היה ידוע בכך שאיכות ומגוון האוכל בו טובים, אבל הוא עדיין לא היה פלצני.

עכשיו חשוב שתבינו שבשבועיים וקצת לפני הביקור הזה אכלנו בעיקר אוכל שבישלנו יחד על גזיות. הוא היה טעים ומשביע, אבל זה אוכל בסיסי למדי. מידי פעם אולי יצא שעברנו בעיר כזו ואחרת ואכלנו ארוחה במסעדה, אבל לרוב נטינו גם לאכול במסעדות בסיסיות למדי ברמה של פאסט פוד.

ואז אני ואותה חברה לטיול מגיעות למסעדה שיש בה אוכל בלתי מוגבל ברמה גבוהה. בואו ונגיד שאכלנו לא מעט צלחות די גדולות של אוכל שרובו נחשב באותה תקופה למאוד יוקרתי ומיוחד, גם אם כיום דברים כמו טפנד זיתים זמינים בכל מקום כמעט.

באותו לילה החברה סבלה מכאב בטן די רציני שהיא נאלצה לקחת כדור נגדו – והיתה צריכה גם עצירת שירותים באמצע שומקום כדי להתפנות.


לא מעט מהטיולים של החברה בדרום מערב ארה״ב היו עוברים בלאס וגאס, ולרוב היינו יוצאים מהעיר בסביבות חצות, ומתחילים נסיעה ארוכה לכיוון קליפורניה. היינו מורידים מי שהיה מעוניין בכך בלוס אנג׳לס, ואז מגיעים לסן פרנסיסקו אחרי עוד כמה שעות נסיעה.

בשלב זה כל הציוד של האוטובוס, ובמיוחד הציוד של המטבח הנייד, היו כבר נקיים במיוחד ומאוכסנים לקראת הטיול הבא, והיתה הבנה בלתי כתובה שבשלב זה של הטיול את ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים בחוץ על הדרך.

בארה״ב יש רשת בשם Denny's שידועה בארוחות הבוקר שלה. אבל בטיול הספציפי הזה הבחור הסקוטי הצדיק באותו הבוקר את התדמית של סקוטים בתור חסכנים (קרי קמצנים ברמה שלא היתה מביישת את העדות הידועות לשמצה בקמצנות פה בישראל) והתעקש שנלך לאכול במקדונלדס הסמוכה כי מקדונלדס זולה משמעותית.

וכן, בארה״ב יש למקדונלדס ארוחות בוקר שברובן הן כריכים למיניהם עם חביתה, בשר, וגבינה בשילוב כזה או אחר.

אבל כשהגענו למקדונלדס הוא התלונן בפני שהוא ראה באחד השלטים באיזור המשחקים של הילדים שגיאת כתיב שמאוד הפריעה לו. אני מניחה שהוא לא בהכרח ראה את הקשר בין שגיאת הכתיב למחירים הזולים.


כמה שנים אחר כך יצאתי לטיול נוסף עם החברה, שוב באיזור דרום מערב ארה״ב.

היו בקבוצה שתי אחיות יהודיות, שאחת גרה בפלורידה והשניה בקליפורניה (ולמי שלא יודע – המרחק בין שתי המדינות האלו נמדד באלפי ק״מ), וניצלו את הטיול כדי להפגש ולבלות יחד כמה שבועות.

האחות מקליפורניה היתה כל הזמן במצב רוח גרוע, והתלוננה על כאבים בעיקר בברך שלה. אני ניסיתי לעודד אותה למרות שלא פעם היא ענתה לי קצת בעצבים על הניסיונות האלו.

הפעם היחידה שבה היא האגישה טוב והיתה באמת במצב רוח טוב היתה כשביקרנו באתר קמפינג ביוטה שבו היו מעיינות חמים. כנראה שהחום של המים בבריכה (ואולי המינרלים בהם) מאוד הקלו לה על הכאבים, ושתי האחיות התחילו לשיר שירים יהודיים כאלו בעברית בזמן ששחינו בבריכה הגדולה באתר שהן הכירו במרכז היהודי שהן גדלו לידו (לרוב שילוב של בית כנסת ושאר שירותים קהילתיים לקהילה היהודית באיזור, כולל בית ספר יהודי וחוגים סטייל מתנ״ס לילדים ולמבוגרים).

הטיול עצמו היה בן שני חלקים, ואני וכמה מהמטיילים האחרים עזבנו אותו ״באמצע״ אחרי החלק הראשון (שׁאז הצטרפו אליו מטיילים אחרים). כך שבערב האחרון שלנו המדריך הראשי החליט לעשות מעין משחק פרידה שבו כל מטייל צריך לספר על מטייל אחר שהשפיע בצורה כזו או אחרת על הטיול שלו (כנראה לטובה?), והאחות הזו שלא הרגישה טוב סיפרה עלי, ועל איך אני עזרתי לה לא פעם להתמודד עם הקשיים ועודדתי אותה, וזה באמת שיפר לה את החוויה בצורה משמעותית.

כמה שבועות אחר כך, האחות מפלורידה עדכנה אותנו שהיא הלכה לעולמה מסרטן במצב מתקדם שאובחן לכאורה רק שבוע לפני כן, והודתה לכל המטיילים שהפכו את הטיול האחרון שלהן יחד לכזו חוויה.

אני כותבת לכאורה כי עם השנים התחלתי לחשוד שהאחיות היו אולי מודעות למצבה הרפואי של האחות מקליפורניה ורצו בכל זאת להצטרף לקבוצה כטיול פרידה – אבל הבינו שכדאי להן להסתיר את מצבה הרפואי האמיתי כדי שהחברה לא תפסול אותה בגלל הסיכון הרפואי שבמצבה ובגלל נושאי ביטוח וכו׳ – אבל גם כדי לא להדאיג את שאר המטיילים.

בין אם זה היה המצב ובין אם לא, אני שמחה שהן זכו לזה, אבל גם מרגישה שהן היו מאוד ברות מזל שהאחות לא סבלה מהתדרדרות קשה במצבה במהלך הטיול וסיימה אותו בלי להקשות על עצמה, אחותה והסביבה. אני לא רוצה לחשוב על ההשפעות של האפשרות שהיא היתה הולכת לעולמה בזמן הטיול.


גם הפעם אחרי סיום הטיול נסענו חזרה לסן פרנסיסקו דרך לאס וגאס, והאחות הגראמפית התעקשה שנלך ברגל מהמקום שבו האוטובוס חנה למלון הבלאג׳יו – הפעם פחות כדי לצפות במזרקות, אלא בעיקר כדי לראות את תקרת הפרחים מזכוכית שהיתה בו שיצר אמן הזכוכית דייל צ׳יהולי.

העניין הוא שלאס וגאס היא עיר שקצת קשה ללכת בה ישר. מלבד העובדה שהרחובות עמוסים מאוד במבלים בשעות הערב, הרחוב הראשי מלא במלונות שיש להם מכונות מזל בלובי וקזינואים די גדולים שהם מקור הרווח העיקרי של המלון – ולכן המלונות מאוד רוצים שהתיירים ייכנסו דווקא אליהם. לכן לא פעם אי אפשר לעבור ליד המלונות במדרכה הצמודה אליהם כי היא לא קיימת, אלא חייבים להכנס ללובי של כל אחד מהמלונות האלו כדי שאנחנו התיירים נחשף לפחות למכונות מזל שאפשר להציג בפני תייר בכל גיל – וגם אם נוכל לעבור עד כמה שיותר קרוב לכניסה לקזינו עצמו (שהכניסה אליו מוגבלת מגיל 18 ומעלה) כדי לפתות אליו את מי שמחפש את ההימורים, אז מה טוב.

אבל זה כמובן הופך את ההליכה לארוכה וסבוכה יותר – בעיקר כי קשה לפעמים להבין איך אפשר ללכת בדרך הכי ישירה ליציאה מכל קזינו שכפו עלינו להכנס אליו.

לכן לקח לנו הרבה יותר זמן ממה שציפינו להגיע ברגל לבלגי׳ו – ולכן אמרנו שניקח חזרה מונית כדי לחזור לאוטובוס בזמן. אבל האחות הגראמפית סירבה לבזבז כסף על מונית (למרות שהיינו ממלאים מונית וכל אחד היה משלם עליה יחסית קצת) והתעקשה שהיא ואחותה יחזרו באוטובוס – משהו שלא רק שצריך להמתין לו, אלא כולל גם הליכה מהמלון עד התחנה שבה עולים, ואז מהתחנה שה יורדים חזרה לאוטובוס.

למזלנו הן הגיעו באיחור יחסית קטן ולא עכבו אותנו יותר מידי.


יום אחר כך האחות הזו ירדה בלוס אנג׳לס מוקדם בבוקר, ופגשה שם בשמחה את בן הזוג שלה בלי אפילו להיפרד מאיתנו.

האחות השניה נשארה איתנו עד סן פרנסיסקו ונשארה שם ערב אחד באכסניה שבה גם אני ישנתי. כנראה ששאר החבר׳ה שחזרו איתנו לסן פרנסיסקו אחרי החלק הראשון של הטיול לא ישנו איתנו באכסניה, כי אני זוכרת שחיכיתי לאחות הזו כמה שעות בזמן שהיא היתה צריכה לצאת לסידורים כשהגענו לעיר בשעות אחר הצהרים המאוחרות כדי שנוכל לצאת יחד לארוחת ערב.

אני חושבת שחיכיתי בעיקר כי הנחתי שזה לא ייקח לה יותר מידי זמן, ואז כשכבר התחלתי לחכות היה לי חבל לא לחכות רק עוד קצת שהיא תגיע.

האכסניה ששהינו בה היתה מאוד קרובה לצ׳יינה טאון, אבל במקום להכנס לצ׳יינה טאון עצמה איכשהו מצאנו מסעדה סינית או תאילנדית קרוב מאוד לאכסניה בדיוק מחוץ לצ׳יינה טאון ואכלנו בה – ועד כמה שזה נשמע אולי מפליא דווקא מאוד נהנינו מהאוכל, אולי כי המקום לא בהכרח היה תיירותי כמו בצ׳יינה טאון עצמה.

אני חושבת שבביקור האחרון שלי בסן פרנסיסקו המסעדה עדיין היתה שם, אבל איכשהו לא היה לי נעים ללכת לאכול שם לבד. אני חושבת שגם נטיתי פחות ללכת לאכול במסעדות לבד.


כן יצא לי לצאת לצ׳יינה טאון לארוחת ערב סינית אחרי הטיול הראשון שלי כמה שנים לפני כן.

אז הגענו קבוצה די גדולה של מטיילים לאכסניה אחרי הטיול, ולמרות שנוצרו חברויות ספציפיות בין אנשים – בסופו של דבר כולם החליטו לצאת יחד כקבוצה גדולה, וגם אני הוזמנתי.

אני כן זוכרת שהיה כיף, ושיצא לי לשוחח עם לא מעט אנשים שהיה לי פחות קשר איתם במהלך הטיול.


עוד זכרון שהיה לי שקשור ספציפית לטיול הראשון שלי עם החברה היתה הטיסה שלי לשם.

חשוב לי להסביר קודם כל שזה הטיול היחידי בחברה שבו עדיין גרתי בארה״ב ולכן יכולתי לטוס רק בטיסה פנימית בארה״ב ולא בטיסה בינלאומית.

בטיסה בינלאומית לרוב יש סיכון מסוים בעיכובים יותר גדולים מאשר מטיסה פנימית בארה״ב, לכן כשהייתי מגיעה מישראל הייתי לרוב מנסה להגיע יום ואפילו יומיים שלושה מראש כדי שלא אאחר לטיול, וגם ניצלתי את הזמן כדי לטייל בסן פרנסיסקו שלפחות עד השנים האחרונות היתה עיר מקסימה לביקור.

אבל כשהגעתי מאטלנטה, בגלל שהטיול יצא אז בערב – פשוט יצאתי מאטלנטה בטיסה לא ישירה מאוד מוקדם בבוקר.

הטיסות המוקדמות האלו (בעיקר אלו שהן הטיסה הראשונה שיוצאת) לרוב יותר מדויקות מבחינת זמנים כי לא רק שיש בשעות הללו פחות טיסות, אלא גם הטיסות הללו לא מושפעות מאיחורים של טיסות קודמות. ולא פעם הן גם מאוד ריקות כי אנשים לא אוהבים להתעורר בשלוש לפנות בוקר כדי להגיע לטיסה שיוצאת בשש או שבע בבוקר.

הייתי צריכה להחליף טיסות ביוסטון טקסס – ולהפתעתי הרבה, כשעשיתי צ׳ק אין לטיסה השניה שלי מיוסטון לסן פרנסיסקו, בגלל שהיו לי הרבה מיילים של חברת התעופה קיבלתי שדרוג למחלקת העסקים של המטוס כי היה שם מקום פנוי.

ראוי לציין שזה משהו שחברות התעופה בארה״ב עושות באופן אוטומאטי לבעלי תוכנית המיילים שלהם בלי שאפילו צריך לבקש. זה לא משהו יוקרתי במיוחד בעיקר כי מדובר על מחלקת עסקים בטיסה פנימית וזה רחוק מלהיות משהו ״מפואר״ כמו מחלקת עסקים של טיסה בינלאומית, אבל עדיין המושבים היו קצת יותר רחבים ונוחים, והאוכל קצת יותר ״מפואר״.

מאז יצא לי לא פעם לטוס במחלקת עסקים עעל סמך מיילים ולפעמים קצת בתשלום, בעיקר בטיסות בינלאומיות ששם מחלקת עסקים היא בהחלט הרבה יותר מפוארת ומפנקת. אבל הפעם הראשונה הזו היתה חוויה שקשה לשכוח.

אני מודה שהייתי שמחה גם לקבל שדרוג כזה בדרך חזרה, אבל הטיסה שלי מסן פרנסיסקו חזרה ליוסטון כבר יצאה בשעות הצהרים (ומיוסטון לאטלנטה בשעות הערב), כך שהיא היתה מספיק עמוסה שאם היה מקום פנוי (או אולי יותר) במחלקת העסקים – כנראה שהיו מספיק נוסעים מתמידים עם יותר מיילים ממני כדי לקבל אותם.


איכשהו חלק משמעותי מהרגעים שזכורים לי מהטיול שלי לאלסקה ב 2011 קשורים איכשהו לאוכל.

כמו למשל באחד הערבים שהיינו אמורים לנסוע במעבורת מעיר אחת לעיר אחרת באיזור דרום מזרח אלסקה – איזור שהוא בעצם בעיקר חוף עם הרבה איים קטנים ליד, כך שדרך התחבורה העיקרית בין היישובים בו היא המעבורת הזו.

אבל באותו ערב המעבורת איחרה, אז הלכנו לאכול כקבוצה פיצה ולשתות בירה כדי למלא את הזמן. אני חושבת שלא הייתי היחידה שהיתה תחת השפעת הבירה בתחילת הנסיעה במעבורת.

ואחרי שקראתי את הרשומה הזו של אמפי – נזכרתי בביקור שלנו בג׳ונו לשלושה ימים, שבהם אני ואישה מבוגרת שהתיידדתי איתה אכלנו ארוחת בוקר במסעדה מסוימת שהפכה להיות ה״קבועה״ שלנו בעיר,

ביומיים הראשונים הזמנתי שם ארוחה מאוד כבדה ומשביעה של חביתה, טוסט, תפוחי אדמה וכו׳ – אבל ביום השלישי הרגשתי שאנחנו לחוצות בזמן ולכן הזמנתי קערה של דייסת שיבולת שועל שהנחתי שתגיע מהר יותר, וגם לי יהיה יותר קל לאכול אותה מהר, למרות שהחברה שלי גערה בי על זה שיש לנו זמן – והיא עצמה הזמינה ארוחה כבדה.

למזלנו היא גם צדקה.

אבל ״ארוחת בוקר הפרידה״ שלי היתה בבוקר של יום האחרון של השהות שלי בארה״ב לאותו טיול.

ערב לפני כן הטיול המאורגן הסתיים וכולנו החלטנו לישון באכסניה שהמליצו לנו להשאר בה. אני גם זוכרת שרובנו הופתענו לגלות שלאחד המטיילים היה אח תאום זהה, אבל לפני שידענו את זה רובנו התבלבלנו קצת לראות אותו כביכול מחכה ליד האכסניה כשהמטייל היה עדיין איתנו על האוטובוס.

ואז כולנו (חוץ ממטיילת אחת בת 19 שבארה״ב היה לה אסור לשתות) יצאנו לבילוי משותף אחרות שבו השתכרנו ברמה שרובנו לא היינו מורגלים אליה.

בוקר לאחר מכו רובנו יצאנו לאכול ארוחת בוקר יחד – בעיקר אלו שלא היתה להם טיסה על הבוקר. אני אישית הזמנתי את הגרסא המקומית של ארוחת הבוקר הגדולה הזו שכללה גם חביתה עם הרבה ירקות, כולל ברוקולי – ומישהי שם העירה לי שאם לא היו ״דוחפים״ לי רוטב גבינה על הארוחה היא היתה יכולה להיות די בריאה (למרות שכמי שאוהבת את רוטב הגבינה הזה, לא רציתי לוותר עליו).