אחרי שקיטרתי כל כך הרבה על החברה והטיול, חשבתי לכתוב על חוויות טובות שהיו לי בטיולים האלו.
בערב האחרון של הטיול הראשון שלי ב 2004, עצרנו בלאס וגאס. אני לא ממש התעניינתי בביקור בעיר והייתי די במצב רוח רע בגלל הביקור ב״עיר החטאים״ בטיול שאמור היה להיות טיול בטבע (אבל חלק ממצ הרוח הרע נבע גם מהעובדה שהטיול עמד להסתיים), במיוחד כי הרגשתי שלמרות שרוב המטיילים חיבבו אותי, לא הצלחתי להפוך לידידה מספיק קרובה של אף אחד מהם כדי שהם ירצו לצאת לבלות איתי בעיר.
אבל כשיצאתי מהאוטובוס, איכשהו הצטרפתי לשלישיה של ידידים שהיה לי קשר רופף איתם בטיול: בחור ישראלי צעיר, בחור סקוטי שהיה מבוגר ממני בערך בעשור שבינו לבין הבחור הישראלי היתה מערכת יחסים זמנית, וידידה שלהם שהיתה בערך בגילי. בהתחלה הסתןבבנו קצת יחד, אבל אז שני הבחורים רצו קצת זמן להיות לבד – אז יצא שאני והבחורה בילינו יחד את הערב.
לא עשינו משהו מרגש במיוחד – הלכנו לראות את מופע המזרקות הידוע והקיטשי של מלון הבלג׳יו – ואז הלכנו לאכול ארוחת ערב במזנון של המלון.
המזנון בזמנו לא היה מהמזנונים הזולים (ואז היו בלאס וגאס המון מזנונים זולים מכל הסוגים), אבל כיום המזנון הזה הפך להיות יקר בצורה מוגזמת במקביל לכך שהוא גם הפך להיות מאוד יוקרתי שמציע פירות ים יקרים ויוקרתיים במיוחד (וכיום עולה בערך פי שניים ממה ששילמנו ב 2004), אבל אז לפחות הוא היה ידוע בכך שאיכות ומגוון האוכל בו טובים, אבל הוא עדיין לא היה פלצני.
עכשיו חשוב שתבינו שבשבועיים וקצת לפני הביקור הזה אכלנו בעיקר אוכל שבישלנו יחד על גזיות. הוא היה טעים ומשביע, אבל זה אוכל בסיסי למדי. מידי פעם אולי יצא שעברנו בעיר כזו ואחרת ואכלנו ארוחה במסעדה, אבל לרוב נטינו גם לאכול במסעדות בסיסיות למדי ברמה של פאסט פוד.
ואז אני ואותה חברה לטיול מגיעות למסעדה שיש בה אוכל בלתי מוגבל ברמה גבוהה. בואו ונגיד שאכלנו לא מעט צלחות די גדולות של אוכל שרובו נחשב באותה תקופה למאוד יוקרתי ומיוחד, גם אם כיום דברים כמו טפנד זיתים זמינים בכל מקום כמעט.
באותו לילה החברה סבלה מכאב בטן די רציני שהיא נאלצה לקחת כדור נגדו – והיתה צריכה גם עצירת שירותים באמצע שומקום כדי להתפנות.
לא מעט מהטיולים של החברה בדרום מערב ארה״ב היו עוברים בלאס וגאס, ולרוב היינו יוצאים מהעיר בסביבות חצות, ומתחילים נסיעה ארוכה לכיוון קליפורניה. היינו מורידים מי שהיה מעוניין בכך בלוס אנג׳לס, ואז מגיעים לסן פרנסיסקו אחרי עוד כמה שעות נסיעה.
בשלב זה כל הציוד של האוטובוס, ובמיוחד הציוד של המטבח הנייד, היו כבר נקיים במיוחד ומאוכסנים לקראת הטיול הבא, והיתה הבנה בלתי כתובה שבשלב זה של הטיול את ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים בחוץ על הדרך.
בארה״ב יש רשת בשם Denny's שידועה בארוחות הבוקר שלה. אבל בטיול הספציפי הזה הבחור הסקוטי הצדיק באותו הבוקר את התדמית של סקוטים בתור חסכנים (קרי קמצנים ברמה שלא היתה מביישת את העדות הידועות לשמצה בקמצנות פה בישראל) והתעקש שנלך לאכול במקדונלדס הסמוכה כי מקדונלדס זולה משמעותית.
וכן, בארה״ב יש למקדונלדס ארוחות בוקר שברובן הן כריכים למיניהם עם חביתה, בשר, וגבינה בשילוב כזה או אחר.
אבל כשהגענו למקדונלדס הוא התלונן בפני שהוא ראה באחד השלטים באיזור המשחקים של הילדים שגיאת כתיב שמאוד הפריעה לו. אני מניחה שהוא לא בהכרח ראה את הקשר בין שגיאת הכתיב למחירים הזולים.
כמה שנים אחר כך יצאתי לטיול נוסף עם החברה, שוב באיזור דרום מערב ארה״ב.
היו בקבוצה שתי אחיות יהודיות, שאחת גרה בפלורידה והשניה בקליפורניה (ולמי שלא יודע – המרחק בין שתי המדינות האלו נמדד באלפי ק״מ), וניצלו את הטיול כדי להפגש ולבלות יחד כמה שבועות.
האחות מקליפורניה היתה כל הזמן במצב רוח גרוע, והתלוננה על כאבים בעיקר בברך שלה. אני ניסיתי לעודד אותה למרות שלא פעם היא ענתה לי קצת בעצבים על הניסיונות האלו.
הפעם היחידה שבה היא האגישה טוב והיתה באמת במצב רוח טוב היתה כשביקרנו באתר קמפינג ביוטה שבו היו מעיינות חמים. כנראה שהחום של המים בבריכה (ואולי המינרלים בהם) מאוד הקלו לה על הכאבים, ושתי האחיות התחילו לשיר שירים יהודיים כאלו בעברית בזמן ששחינו בבריכה הגדולה באתר שהן הכירו במרכז היהודי שהן גדלו לידו (לרוב שילוב של בית כנסת ושאר שירותים קהילתיים לקהילה היהודית באיזור, כולל בית ספר יהודי וחוגים סטייל מתנ״ס לילדים ולמבוגרים).
הטיול עצמו היה בן שני חלקים, ואני וכמה מהמטיילים האחרים עזבנו אותו ״באמצע״ אחרי החלק הראשון (שׁאז הצטרפו אליו מטיילים אחרים). כך שבערב האחרון שלנו המדריך הראשי החליט לעשות מעין משחק פרידה שבו כל מטייל צריך לספר על מטייל אחר שהשפיע בצורה כזו או אחרת על הטיול שלו (כנראה לטובה?), והאחות הזו שלא הרגישה טוב סיפרה עלי, ועל איך אני עזרתי לה לא פעם להתמודד עם הקשיים ועודדתי אותה, וזה באמת שיפר לה את החוויה בצורה משמעותית.
כמה שבועות אחר כך, האחות מפלורידה עדכנה אותנו שהיא הלכה לעולמה מסרטן במצב מתקדם שאובחן לכאורה רק שבוע לפני כן, והודתה לכל המטיילים שהפכו את הטיול האחרון שלהן יחד לכזו חוויה.
אני כותבת לכאורה כי עם השנים התחלתי לחשוד שהאחיות היו אולי מודעות למצבה הרפואי של האחות מקליפורניה ורצו בכל זאת להצטרף לקבוצה כטיול פרידה – אבל הבינו שכדאי להן להסתיר את מצבה הרפואי האמיתי כדי שהחברה לא תפסול אותה בגלל הסיכון הרפואי שבמצבה ובגלל נושאי ביטוח וכו׳ – אבל גם כדי לא להדאיג את שאר המטיילים.
בין אם זה היה המצב ובין אם לא, אני שמחה שהן זכו לזה, אבל גם מרגישה שהן היו מאוד ברות מזל שהאחות לא סבלה מהתדרדרות קשה במצבה במהלך הטיול וסיימה אותו בלי להקשות על עצמה, אחותה והסביבה. אני לא רוצה לחשוב על ההשפעות של האפשרות שהיא היתה הולכת לעולמה בזמן הטיול.
גם הפעם אחרי סיום הטיול נסענו חזרה לסן פרנסיסקו דרך לאס וגאס, והאחות הגראמפית התעקשה שנלך ברגל מהמקום שבו האוטובוס חנה למלון הבלאג׳יו – הפעם פחות כדי לצפות במזרקות, אלא בעיקר כדי לראות את תקרת הפרחים מזכוכית שהיתה בו שיצר אמן הזכוכית דייל צ׳יהולי.
העניין הוא שלאס וגאס היא עיר שקצת קשה ללכת בה ישר. מלבד העובדה שהרחובות עמוסים מאוד במבלים בשעות הערב, הרחוב הראשי מלא במלונות שיש להם מכונות מזל בלובי וקזינואים די גדולים שהם מקור הרווח העיקרי של המלון – ולכן המלונות מאוד רוצים שהתיירים ייכנסו דווקא אליהם. לכן לא פעם אי אפשר לעבור ליד המלונות במדרכה הצמודה אליהם כי היא לא קיימת, אלא חייבים להכנס ללובי של כל אחד מהמלונות האלו כדי שאנחנו התיירים נחשף לפחות למכונות מזל שאפשר להציג בפני תייר בכל גיל – וגם אם נוכל לעבור עד כמה שיותר קרוב לכניסה לקזינו עצמו (שהכניסה אליו מוגבלת מגיל 18 ומעלה) כדי לפתות אליו את מי שמחפש את ההימורים, אז מה טוב.
אבל זה כמובן הופך את ההליכה לארוכה וסבוכה יותר – בעיקר כי קשה לפעמים להבין איך אפשר ללכת בדרך הכי ישירה ליציאה מכל קזינו שכפו עלינו להכנס אליו.
לכן לקח לנו הרבה יותר זמן ממה שציפינו להגיע ברגל לבלגי׳ו – ולכן אמרנו שניקח חזרה מונית כדי לחזור לאוטובוס בזמן. אבל האחות הגראמפית סירבה לבזבז כסף על מונית (למרות שהיינו ממלאים מונית וכל אחד היה משלם עליה יחסית קצת) והתעקשה שהיא ואחותה יחזרו באוטובוס – משהו שלא רק שצריך להמתין לו, אלא כולל גם הליכה מהמלון עד התחנה שבה עולים, ואז מהתחנה שה יורדים חזרה לאוטובוס.
למזלנו הן הגיעו באיחור יחסית קטן ולא עכבו אותנו יותר מידי.
יום אחר כך האחות הזו ירדה בלוס אנג׳לס מוקדם בבוקר, ופגשה שם בשמחה את בן הזוג שלה בלי אפילו להיפרד מאיתנו.
האחות השניה נשארה איתנו עד סן פרנסיסקו ונשארה שם ערב אחד באכסניה שבה גם אני ישנתי. כנראה ששאר החבר׳ה שחזרו איתנו לסן פרנסיסקו אחרי החלק הראשון של הטיול לא ישנו איתנו באכסניה, כי אני זוכרת שחיכיתי לאחות הזו כמה שעות בזמן שהיא היתה צריכה לצאת לסידורים כשהגענו לעיר בשעות אחר הצהרים המאוחרות כדי שנוכל לצאת יחד לארוחת ערב.
אני חושבת שחיכיתי בעיקר כי הנחתי שזה לא ייקח לה יותר מידי זמן, ואז כשכבר התחלתי לחכות היה לי חבל לא לחכות רק עוד קצת שהיא תגיע.
האכסניה ששהינו בה היתה מאוד קרובה לצ׳יינה טאון, אבל במקום להכנס לצ׳יינה טאון עצמה איכשהו מצאנו מסעדה סינית או תאילנדית קרוב מאוד לאכסניה בדיוק מחוץ לצ׳יינה טאון ואכלנו בה – ועד כמה שזה נשמע אולי מפליא דווקא מאוד נהנינו מהאוכל, אולי כי המקום לא בהכרח היה תיירותי כמו בצ׳יינה טאון עצמה.
אני חושבת שבביקור האחרון שלי בסן פרנסיסקו המסעדה עדיין היתה שם, אבל איכשהו לא היה לי נעים ללכת לאכול שם לבד. אני חושבת שגם נטיתי פחות ללכת לאכול במסעדות לבד.
כן יצא לי לצאת לצ׳יינה טאון לארוחת ערב סינית אחרי הטיול הראשון שלי כמה שנים לפני כן.
אז הגענו קבוצה די גדולה של מטיילים לאכסניה אחרי הטיול, ולמרות שנוצרו חברויות ספציפיות בין אנשים – בסופו של דבר כולם החליטו לצאת יחד כקבוצה גדולה, וגם אני הוזמנתי.
אני כן זוכרת שהיה כיף, ושיצא לי לשוחח עם לא מעט אנשים שהיה לי פחות קשר איתם במהלך הטיול.
עוד זכרון שהיה לי שקשור ספציפית לטיול הראשון שלי עם החברה היתה הטיסה שלי לשם.
חשוב לי להסביר קודם כל שזה הטיול היחידי בחברה שבו עדיין גרתי בארה״ב ולכן יכולתי לטוס רק בטיסה פנימית בארה״ב ולא בטיסה בינלאומית.
בטיסה בינלאומית לרוב יש סיכון מסוים בעיכובים יותר גדולים מאשר מטיסה פנימית בארה״ב, לכן כשהייתי מגיעה מישראל הייתי לרוב מנסה להגיע יום ואפילו יומיים שלושה מראש כדי שלא אאחר לטיול, וגם ניצלתי את הזמן כדי לטייל בסן פרנסיסקו שלפחות עד השנים האחרונות היתה עיר מקסימה לביקור.
אבל כשהגעתי מאטלנטה, בגלל שהטיול יצא אז בערב – פשוט יצאתי מאטלנטה בטיסה לא ישירה מאוד מוקדם בבוקר.
הטיסות המוקדמות האלו (בעיקר אלו שהן הטיסה הראשונה שיוצאת) לרוב יותר מדויקות מבחינת זמנים כי לא רק שיש בשעות הללו פחות טיסות, אלא גם הטיסות הללו לא מושפעות מאיחורים של טיסות קודמות. ולא פעם הן גם מאוד ריקות כי אנשים לא אוהבים להתעורר בשלוש לפנות בוקר כדי להגיע לטיסה שיוצאת בשש או שבע בבוקר.
הייתי צריכה להחליף טיסות ביוסטון טקסס – ולהפתעתי הרבה, כשעשיתי צ׳ק אין לטיסה השניה שלי מיוסטון לסן פרנסיסקו, בגלל שהיו לי הרבה מיילים של חברת התעופה קיבלתי שדרוג למחלקת העסקים של המטוס כי היה שם מקום פנוי.
ראוי לציין שזה משהו שחברות התעופה בארה״ב עושות באופן אוטומאטי לבעלי תוכנית המיילים שלהם בלי שאפילו צריך לבקש. זה לא משהו יוקרתי במיוחד בעיקר כי מדובר על מחלקת עסקים בטיסה פנימית וזה רחוק מלהיות משהו ״מפואר״ כמו מחלקת עסקים של טיסה בינלאומית, אבל עדיין המושבים היו קצת יותר רחבים ונוחים, והאוכל קצת יותר ״מפואר״.
מאז יצא לי לא פעם לטוס במחלקת עסקים עעל סמך מיילים ולפעמים קצת בתשלום, בעיקר בטיסות בינלאומיות ששם מחלקת עסקים היא בהחלט הרבה יותר מפוארת ומפנקת. אבל הפעם הראשונה הזו היתה חוויה שקשה לשכוח.
אני מודה שהייתי שמחה גם לקבל שדרוג כזה בדרך חזרה, אבל הטיסה שלי מסן פרנסיסקו חזרה ליוסטון כבר יצאה בשעות הצהרים (ומיוסטון לאטלנטה בשעות הערב), כך שהיא היתה מספיק עמוסה שאם היה מקום פנוי (או אולי יותר) במחלקת העסקים – כנראה שהיו מספיק נוסעים מתמידים עם יותר מיילים ממני כדי לקבל אותם.
איכשהו חלק משמעותי מהרגעים שזכורים לי מהטיול שלי לאלסקה ב 2011 קשורים איכשהו לאוכל.
כמו למשל באחד הערבים שהיינו אמורים לנסוע במעבורת מעיר אחת לעיר אחרת באיזור דרום מזרח אלסקה – איזור שהוא בעצם בעיקר חוף עם הרבה איים קטנים ליד, כך שדרך התחבורה העיקרית בין היישובים בו היא המעבורת הזו.
אבל באותו ערב המעבורת איחרה, אז הלכנו לאכול כקבוצה פיצה ולשתות בירה כדי למלא את הזמן. אני חושבת שלא הייתי היחידה שהיתה תחת השפעת הבירה בתחילת הנסיעה במעבורת.
ואחרי שקראתי את הרשומה הזו של אמפי – נזכרתי בביקור שלנו בג׳ונו לשלושה ימים, שבהם אני ואישה מבוגרת שהתיידדתי איתה אכלנו ארוחת בוקר במסעדה מסוימת שהפכה להיות ה״קבועה״ שלנו בעיר,
ביומיים הראשונים הזמנתי שם ארוחה מאוד כבדה ומשביעה של חביתה, טוסט, תפוחי אדמה וכו׳ – אבל ביום השלישי הרגשתי שאנחנו לחוצות בזמן ולכן הזמנתי קערה של דייסת שיבולת שועל שהנחתי שתגיע מהר יותר, וגם לי יהיה יותר קל לאכול אותה מהר, למרות שהחברה שלי גערה בי על זה שיש לנו זמן – והיא עצמה הזמינה ארוחה כבדה.
למזלנו היא גם צדקה.
אבל ״ארוחת בוקר הפרידה״ שלי היתה בבוקר של יום האחרון של השהות שלי בארה״ב לאותו טיול.
ערב לפני כן הטיול המאורגן הסתיים וכולנו החלטנו לישון באכסניה שהמליצו לנו להשאר בה. אני גם זוכרת שרובנו הופתענו לגלות שלאחד המטיילים היה אח תאום זהה, אבל לפני שידענו את זה רובנו התבלבלנו קצת לראות אותו כביכול מחכה ליד האכסניה כשהמטייל היה עדיין איתנו על האוטובוס.
ואז כולנו (חוץ ממטיילת אחת בת 19 שבארה״ב היה לה אסור לשתות) יצאנו לבילוי משותף אחרות שבו השתכרנו ברמה שרובנו לא היינו מורגלים אליה.
בוקר לאחר מכו רובנו יצאנו לאכול ארוחת בוקר יחד – בעיקר אלו שלא היתה להם טיסה על הבוקר. אני אישית הזמנתי את הגרסא המקומית של ארוחת הבוקר הגדולה הזו שכללה גם חביתה עם הרבה ירקות, כולל ברוקולי – ומישהי שם העירה לי שאם לא היו ״דוחפים״ לי רוטב גבינה על הארוחה היא היתה יכולה להיות די בריאה (למרות שכמי שאוהבת את רוטב הגבינה הזה, לא רציתי לוותר עליו).
התיירת המקרית 